שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ה סימן ה׳

והנה הט"ז חידש דבמקום שעובר בשב ואל תעשה לית ביה משום גניבת דעת ע"ש ובסי' רנ"ד שהאריך בזה. והנה דבר גדול דיבר בזה דזה נראה הטעם דהפקעת הלואתו דמותר דהיינו מה שאינו גוזל בפועל רק בשב וא"ת מה שאינו מחזיר לו זה לא נקרא גניבת דעת ומותר. ובזה ניחא היטב החילוק שבין טעות עכו"ם דאסור וכל שהוא הטעה מעצמו דשרי משום דבהטעה אותו הוא עושה בקום ועשה משא"כ בהטעה נפשו דאינו עושה בפועל רק שאינו אומר לעכו"ם שטעה זה אינו איסור וגם בהך דר"כ שאמר לו חזי דעלך קא סמיכנא והוא לא אמר לו שטעה בזה מותר. ובזה נלפענ"ד הא דאמר רב אשי הכי קאמינא לי' דעכו"ם הוא הא קא שקיל דמי וכתבו התוס' דר"א כוון מעיקרא כן ולפמ"ש אפשר לומר דבאמת לא נתכוין לזה רק דכל דעכו"ם שקיל דמי א"כ מה שלוקח גוף הפירות שרי כל שעומדים למכירה וכמו דאמרו בב"ב דף פ"ז דבדבר העומד למכירה מותר ללקחו שלא מדעת וא"כ מה שאינו משלם המעות זה אינו גניבת הדעת בפועל רק בשב וא"ת וזה מותר ומעתה גם בדעתו לשקועי א"כ הוא מותר להשתמש בו משום דאינו גוזלו בפועל דהא דעתו לשקועי רק דאם אח"כ פורע לו ומחזיר משכונו צריך להחזיר לו מה ששמש בו וזה אינו גניבת דעת בפועל מה שאינו מחזיר לו ודו"ק היטב כי חריף הוא ולכך ברב אשי דאמר לו שלמא למר שוב אסור ודו"ק היטב. ובזה נראה לפענ"ד הא דקאמר בחולין דף צ"ד ע"ב אינהו הוא דקא מטעו אנפשייהו והקשו רש"י ותוס' דמ"ש מהך דלא ימכור לו טריפה בחזקת שחוטה וכן במוכר לו חביות הפתוחות בשביל חנוני ולפמ"ש א"ש דבאמת בעכו"ם לא אכפת בגניבת דעת שמטעהו בשב וא"ת וזה אינו רק שב וא"ת שאינו אומר לו שהוא טריפה משא"כ במוכר לו בחזקת כשרה הוה מטעהו בפועל וכן בישראל אף בשב וא"ת אסור וז"ב. והא דמייתי מרב ספרא היינו דשם לא נתכוין להטעותו ולא הגיע לרב ספרא שום טובה בשביל זה א"כ בכה"ג ודאי מותר היכא דקא מטעי אנפשי' וז"ב ופשוט. והנה שאלני הרב המופלג מוה' פייביל שרייאר בסוגיא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה דבאמת קשה כל דהפקעת הלואתו מותר א"כ שוב הוה של הישראל דיכול להפקיע הלוואתו וצ"ל דכל כמה שאינו מפקיע הלואתו חייב הוא לו וכ"כ בתומים. ולפ"ז יקשה דהרי הר"ן הקשה דנימא הואיל ואי בעי פדה לה וכתב דמחוסר ממונא ולפ"ז קשה עכ"פ הואיל שייך בזה איבעי היה מפקיע הלוואתו. ולפמ"ש לק"מ דהפקעת הלוואתו דשרי הוא משום דכל דאינו עושה מעשה לא אסרה תורה גזל עכו"ם. ולפ"ז ל"מ לפי המסקנא דמיירי בהרהינו אצלו א"כ צריך להפקיע החמץ מרשות עכו"ם חנם אין כסף זה לא מקרי הפקעת הלואתו אלא אף לפי הס"ד דל"מ בהרהינו ג"כ ל"ק כלל דלמפרע הוא גובה א"כ ל"ש לומר בהיתירא אתי לידי' דהא אדרבא החמץ השכין אצל עכו"ם וע"כ ל"ש הפקעת הלוואתו רק לענין גוף הלואה דכיון דהלוהו בהיתירא אתי לידי' והתירו בשב וא"ת אבל שיהיה המשכון של הישראל הא כל דלמפרע הוא גובה הו"ל כאילו בא ליד העכו"ם וא"כ פשיטא דל"מ הפקעת הלוואתו ואדרבא זה מקרי באיסורא אתי לידי'. ובזה י"ל קושית התוס' בהא דמוקי דפליגי בבע"ח קונה משכון ובעכו"ם שהלוה לישראל ב"ח לא קני משכון ולכך ד"ה עובר והקשו התוס' הא אכתי קשה דאמאי ד"ה עובר הא למפרע הוא גובה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דעכו"ם לא קנה משכון שוב מקרי הפקעת הלואתו ויכול להפקיע דניהו דהרהינו אצלו הא עפ"י דין לא קנה משכון והו"ל כאילו הפקידו בידו וניהו דלמפרע הוא גובה מ"מ כיון שבא ליד עכו"ם בתורת משכון ולא קנה משכון אינו רק כמו שהטעה עכו"ם את עצמו דהוא סבר דקנה המשכון ובאמת עפ"י דין לא קנה וא"כ גם למ"ד למפרע הוא גובה היינו באם לא השכינו אצלו ולמפרע הוא גובה כל שעשאו אפותיקי אבל כאן דלא עשה לו אפותיקי ורק דנתנו לו בתורת משכון והעכו"ם סבר דהוא קנה ובאמת לא קנה א"כ אינו רק שהעכו"ם מטעה עצמו ובכה"ג ודאי טעות עכו"ם מותר ודו"ק היטב: