שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ג סימן ה׳

ובחידושי אמרתי בזה ליישב קושית המהרש"ל והמהרש"א עפ"י מה דמבואר בסי' ר"ה סי"ב דלא מקרי אונס רק כגון שאנסו ליתן לו מעות וזה מחמת שלא הי' לו מעות נתן לו קרקע לא הוה אונס וזביני זביני. ולפ"ז באמת הי' צריך למסור מודעא רק דבשביל דחברא חברא אית לי' אמרינן דנאנס על המודעא ג"כ ולפ"ז זהו דוקא אם האונס הוא שהוצרך למכור אבל מה שהוצרך למכור לו כדי שיוכל למשכנו זה לא מקרי אונס דזה אינו אונס על גוף המכיר' וגוף המכיר' הי' ברצון רק שנאנס במה שצריך לו למשכנו וזה לא מקרי אונס ולכך הוצרכו לומר שנאנס על גוף המכירה שצריך למכור וע"ז כתבו שזה לא מקרי אונס כ"כ דהרבה קונים יש על שדה וכן מבואר בש"ע שם דמי שאנוס למכור מפני שדחוק למעות לא נקרא אונס כ"כ דזה נקרא אונס מחמתי' ואינו אונס והא דהוצרכו התוס' לומר משום שנמצא קונים ולא אמר משום שזה נקרא מחמתי' וצ"ל דבאמת שם לא הוה האונס מה שמכר רק מה שנתיירא למסור מודעא משום שנתיירא שלא יקנה א"כ שוב נקרא אונס מחמת אחרים ולכך הוצרכו התוס' לומר דזה לא נקרא אונס כ"כ דימצא קונים הרבה ובזה ממילא מיושב ג"כ קושית המהרש"ל והמהרש"א דבשביל שצריך למשכנו זה נקרא אונס מחמת נפשיה ולא נקרא אונס ודו"ק היטב בכל מ"ש עכ"פ קושית השבות יעקב ל"ק כלל דשם אדרבא רוצה בקיום המקח. מיהו אכתי קשה מדינו של המרדכי דשם רוצה באמת לבטל המקח ואפ"ה קיים וצריך לומר כחלוקי שכתבתי למעלה ובלא"ה יש לחלק דלכך ל"מ לבטל גוף המקח דבאמת הוה דברים שבלב דלא הוה דברים כל שאינו בלבו ובלב כל אדם ולכך ל"מ לבטל המקח אבל עכ"פ שיהיה לזה ראיה לבטל השטר בזה שפיר יכול להתנצל שעשה בשביל זה וז"ב לדעתי. אמנם יהיה איך שיהיה עדיין לא נתיישב מה שהקשה השבו"י על שו"ת פנים מאירות ח"א סי' פ"ב שנראה מדבריו בעובדא דילי' דהמקח בטל לגמרי וגם שם לא נזכר כלל שמסר מודעא מקודם וע"כ בזה צדקו דברי השבו"י לפענ"ד וראיתי בשו"ת גוא"י סי' י"ט חלק חו"מ שהביא דברי הפ"מ והשבו"י הנ"ל והוא תמה דאין ראיית השבו"י ראיה דשאני לוקח ממוכר דאנסוהו למכור מהני ואנסוהו לקנות לא קני כמבואר סי' ר"ה והביא דברי הש"ך שדעתו דגם אם מסר מודעא ל"מ לבטל המכר וכבר כתבתי אני בעניי דלפענ"ד אם מסר מודעא בפירוש היה מועיל רק שכיון של"מ מודעא ל"מ טענת חברא חברא אית לי' לבטל המכר וז"ב מאד ומה שהקשה שם מהא דמבואר באהע"ז סי' פ"ה ס"ט דבמעות טמונים יכול הבעל לומר לגלויי זוזי נתכוונתי ובטל המכר הרי דיכול לבטל גוף המקח. במחכ"ת לא שמיה מתיא דש"ה שכל שהוא מעות טמונים והוא טוען שהוא שלו או שהוא נ"מ הרי ממילא נתבטל המקח דבמעות נ"מ הפירות שלו ואין לה לקנות קרקע ממנו אבל בהך דכתובות שפיר לא נתבטל המקח דניהו דזה רוצה למשכנו שירא שמא יבריח אבל מ"מ גוף המקח הי' מקח כדינו וז"ב ופשוט וע"כ קושית השבו"י ל"ק אבל מה שדחה דברי הפ"מ צדקו דבריו. ובלא"ה דברי הפ"מ שם מגומגמין דמה שרצה לחייבו מטעם מזיק במה שעכבו שלא מכר סחורתו ביום השוק במחכ"ת אף לפי דבריו אינו רק גרמי בעלמא ואולי רק גרמא דל"ב היזיקא דאולי גם לאחר השוק יוכל למוכרו ואף אם נחשבהו לגרמי הא לא גרע ממבטל כיסו של חבירו דפטור. ומה שהביא מהא דשכר את הפועלים ולא מצאו מי שישתכרו לו דנותן להם שכרם כפועל בטל כמ"ש הרא"ש באמת שכן מבואר בש"ע חו"מ סי' של"ג אבל באמת גם שם יקשה דהו"ל מבטל כיסו של חבירו ועיין בקצה"ח שם שנתעורר בזה והאריך ואולי כוונת הפ"מ דמה שהוציא הוצאות ובא על היריד זה צריך לשלם לו ובזה צדקו דבריו דזה היזק גמור הוא ודו"ק. והנה בשו"ת בשמים ראש המיוחס לרא"ש כתב באשה שבשעת ווסתה אמרה טמאה אני ואח"כ נתנה אמתלא אי נאמנת וכתב בשם חכמי ההר דל"ש בזה אמתלא דאין אמתלא מועיל רק לסתור דבריו הראשונים ולא לקיים דבריו האחרונים. וביאור הענין דבשלמא כשהיא אינה בחזקה טמאה עומדת א"כ א"צ שתאמר טהורה אני וממילא אף שאמרה טמאה אני מ"מ כל שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת משא"כ בשעת ווסתה דהיא בחזקת טמאה ובעינן שתוציא עצמה מהחזקה ע"י שתאמר טהורה אני וא"כ כל שאמרה טמאה אני הרי לא הוציאה עצמה מחזקת טמאה וא"כ מה מועיל אמתלא דניהו שאין בזה ראיה על דבריה שאמרה טמאה אני מ"מ טהורה לא הוית דמוקמינן לה אחזקתה ובעי שתאמר טהורה אני והרי היא אמרה להיפך ואמרינן דל אמירתה ואמתלאתה מ"מ היא טמאה דבחזקת טמאה היא. ובזה י"ל דל"ש מ"ש הרא"ש שם דתאמר עכשיו דטהורה אני דהרי באמת הא דנאמנת לומר טהורה אני משום דהתורה נתנה לה נאמנות וכאן דל"ש נאמנות דהרי גם להיפך בודאי נאמנת לומר טמאה אני ובפרט בשעת ווסתה וא"כ אמרינן דאוקי אמירתה זה כנגד זה והיא נשארה טמאה כנלפענ"ד. מיהו יש לומר דלפמ"ש הנימוק"י דע"כ לא אמרינן דכל שהאמינה תורה ע"א כשנים רק כל שצריך שני עדים כגון בדבר ערוה אבל באיסורין א"צ לומר דנאמנת כשנים א"כ גם כאן לענין טמאה ובפרט בשעת ווסתה אינה נאמנת כשנים משא"כ לענין טהורה דנאמנת כשנים שהתורה האמינתה ולכך נאמנת לומר כעת טהורה וצ"ע בגוף הספר כי אינו לפני כעת רק מה שהגידו לי בשמו ויש להאריך בזה בסוגיא דכתובות דף כ"ב ובישוב קושית המהרש"א בתוס' שם ע"ש. ולפ"ז גם לענין ממון נאמר דכל שהי' בחזקת חיוב והוא הודה שחייב א"כ אף שיאמר אמתלא ל"מ לקיים דבריו שפטור דכל שיש חזקת חיוב וצריך שיפטור עצמו בבירור וכל שהודה הרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ ניהו שסותר האמתלא מ"מ נשאר בחזקת חייב משא"כ בהודה ממון שאינו חייב ואח"כ נתן אמתלא שפיר שייך אמתלא בממון דסותר הודאתו הראשונה והרי הוא בחזקת פטור. ובזה ממילא דברי הח"מ נכונים מה שנסתפק אי שייך אמתלא שם דשם כיון דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים אפשר דל"מ כ"כ חזקת חיוב וגם כל שזינתה יפטר מהחיוב וא"כ יש לחוש שכל שהודית הרי הוא פטור מכתובה ומה מועיל אמתלא ויש לומר כיון דכל שלא הודית הרי נתחייב ל"ש אמתלא בזה ודו"ק. ומן האמור יש ליישב דברי המהר"א חסין דבאמת בממון ל"ש אמתלא אך דוקא כשהוחזק חייב אבל בהודאה שייך אמתלא ובזה ל"ק קושית המהור"ש הלוי שהקשה מהך דרמב"ם פ"ז מטוען דשם מיירי מהודאה בלבד וכן הך עובדא דקב רשו דמביא המהר"ש הלוי סי' כ"ב שם מיירי בכה"ג אבל כל שהוחזק חייב ל"מ אמתלא ועקצה"ח סי' פ' וסי' פ"א ס"ק כ"א שהאריך בענין הלז ולפמ"ש יש להאריך ולבנות ולסתור בזה והמשכיל יבין. והנה הקצה"ח סי' פ"א שם הביא בשם המהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' דבר חדש דע"כ לא אמרו דמועיל אמתלא רק באם אומר מעצמו אבל אם הי' שם ע"א והוא הודה לדבריו ל"ש אמתלא דאין אדם עשוי להודות בדבר שיודע שאינו כן אלא להכחישו שכל שיודע שיש ע"א נגדו לא יאמנו דבריו של אמתלא שלו ולכך בתבעו והודה ל"ש להשביע דאין אדם עשוי להודות כל שיש שם תובע ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה הטור ביו"ד סי' קפ"ה דלמה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה דמ"ש מאמרה טמאה אני לך דמועיל אמתלא ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהשכינות ראו שלובשת בגדי נדות ואיך שייך שעשתה כן בשביל אמתלא ומי ידע אח"כ מהאמתלא שלה והרי השכינות הוו כע"א עכ"פ שיהי' עלי' עדים ואיך תאמר אמתלא דבשלמא בכל אמתלא שפיר יש לומר שסמך עצמו על אמתלא אבל כאן אותה אשה שלא תדע אמתלא שלה תהי' כעד עלי' ששמשה בנדותה ואין אדם עשוי להודות בדבר שיודעת שיש עליה עדים וזהו כעין מ"ש אא"ז הגאון מוהר"ל מפראג לחלק והובא בט"ז שם אלא שאני הסברתי הדברים ביותר. ובזה מיושב מ"ש להקשות מהך דשוחט שעשה סימן בראש הכבש דמועיל אמתלא ולפמ"ש שם אין אדם יודע ולא עד נגדו ואף דהסי' הוא עדות אבל אין מזה ראיה להעיד עי"ז משא"כ הוחזקה נדה בשכנותיה ודו"ק היטב ועיין בהראב"ד פי"ח מא"ב ה"ט שכתב אעפ"י שאמר דבר חכמה וכו' שאם אמרה אחר מות בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה לא תהי' נאמנת הלא לא הודית על עצמה הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל ודבריו אינם מובנים כמ"ש ה"ה ובמלמ"ל ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל ובשו"ת נוב"י חלק אהע"ז מהד"ק סי' ח' רצה לפרש דבריו עפ"י דברי הח"מ דאמתלא לא מועיל בממון ולפענ"ד ברור דהראב"ד ס"ל דכל שבשעת מעשה לא הי' מהני הודאתו דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר זהו גופא אמתלא ולא מהני הודאה. והאיר ד' עיני ומצאתי בשו"ת הרשב"א חלק תולדת אדם סי' ש"ז שכתב בשם הראב"ד בהא דאמרו בכתובות דף י"ט לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכתב הראב"ד אף שעמד מלוה ופרע אח"כ לאשר חב לו מ"מ חוזר וגובה מאותו לוה אף שהודה לו שהוא שטר אמנה לפי שיכול לומר מתחלה לא נתכוונתי בהודאתי אלא להפסיד על בע"ח וכיון שלא הייתי נאמן באותה שעה אין בהודאתי כלום וכ"כ הרשב"א שם למדנו דכל שבאותה שעה לא הי' מועיל הודאתו אינו מועיל אח"כ והן הך דברי הראב"ד פה ודברי הרשב"א אלו מוזכר בב"י אהע"ז סי' צ' ורמז שם לדברי הראב"ד הנ"ל בקצור אבל בחו"מ סי' מ"ז לא הזכיר כלל דברי הראב"ד אלו דכל שבשעת הודאתו היה יכול לומר דהודה בשביל להפסיד לבע"ח אינה הודאה כלל ואדרבא בש"ע שם מוזכר דאם מעצמו הודה בלי תביעת בע"ח אינו חוזר וגובה וצ"ע דהשמיט דברי הראב"ד הנ"ל ועיין בב"י שם שמזכיר דברי הראב"ד אלו אבל בשו"ת הרשב"א הנ"ל מוזכרים דברי הראב"ד אלו באופן אחר וצ"ע שנשמט שם דברי הראב"ד הנ"ל מלפניו ומעיניו הטהורות. ומזה ראי' דהראב"ד ס"ל דשויא אנפשא חד"א הוא מתורת הודאת בע"ד ולכך כל שהודאתה לא הי' בעת ההיא הודאה שלימה די"ל דעיניה נתנה באחר ל"ש שויא אנפשה חד"א דהא בעת שהודית לא היה הודאה שלימה וגם הה"מ הבין כן בדברי הראב"ד. ובזה יתיישבו דבריו ממה שתמה המלמ"ל ובשו"ת זקני הגאון הח"ץ ז"ל סי' ק"נ ודו"ק היטב: