שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ג סימן י״ב

ודרך אגב אבאר במה שנשאלתי מהרב מוה' יוסף חיים אבד"ק ברעסטישקי בשנת תרכ"א ער"ח טבת במעשה שהיה שבעיר אחת הסמוכה לו באה אשה אחת ודמעתה על לחיה וספרה שהלכה מעירה לכפר סמוך ונתלוה עמה עכו"ם אחד ופיתה אותה ונבעלה לו וגם בעלה בא לפני הרב אח"כ וכששמע בעלה הדברים אלה מפי' נתרצה לגרשה ולא שאל אחר הדין ונתפשר עמה עבור כתובתה ונתן לה גט וכתובה ואח"כ באה האשה ואמרה שלא זינתה רק מפני כי בעלה הי' מאיס עליה ומרגלת קטטה עמו ובקשה כ"פ ממנו גט אף בלא כתובה ולא רצה לזאת אמרה כן כדי שיגרשה וכן העידו הרבה אנשים שכמה פעמים מרדה בו ונסעה לביתה לעיר אחרת ושאלה ממנו גט והוא לא רצה לגרשה והנה גם הבעל רוצה להחזירה והיא יש לה הרבה בנים ממנו. והנה מעלתו הביא דברי הרמ"א סי' קט"ו ס"ו והח"מ והב"ש שם דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף שנתגרשה כבר ובאמת הנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' י"א לא זכר זאת והרב השואל הביא לו זאת שזוכר שברמ"א מבואר כן והוא כתב לו שאין שם זכר למו. אבל באמת מוזכר ברמ"א וח"מ ס"ק כ"ח והב"ש ס"ק ל"א. ומ"ש לתמוה על הב"ש סי' ו' ס"ק כ"ה מ"ש בשם הב"ח ולא נמצא בב"ח כן כבר תמה בב"מ שם ע"ש. ומ"ש שם להקשות על שיטת הר"ן דשויא אנפשה חד"א ל"ש רק משום דמשועבדת לבעלה א"כ לענין תרומה מהראוי להאמינה דל"ש משועבדת. ולפענ"ד ל"ק דבאמת שויא אחד"א היא מתורת נדר או מטעם הודאת בע"ד דאדם נאמן על עצמו והנה ל"מ אם הוא מתורת נדר פשיטא כל דלגבי בעלה אינה נאמנת שוב הוה נדר שבטל מקצתה ול"מ אלא אף אם הוא מתורת הודאת בע"ד כל שלא נתקבלה הודאתה לגבי העיקר גם לענין זה ל"מ הודאתה דהנה הראב"ד כתב בהך דאמרו בכתובות דף ע"ב מנא ידעה והקשה דלמה לא משני דקמודית וכתב דאאמע"ר והקשה הר"ן הא לענין ממון נאמן וכתב הפ"י שם דדוקא במודה בעיקר הדבר אבל כאן אינה מודית בהפסדת כתובתה רק דאם האכילתו שאינו מעושר מפסדת הכתובה וכל שאינה נאמנת שוב ממילא לא מפסדת כתובתה ע"ש וה"ה כאן כל דלא נאמנת ע"ע דאמרינן ענ"ב ממילא גם לתרומה ל"מ הודאתה דאטו הודית על התרומה רק דממילא כשנאסרה לבעלה אסורה לאכול בתרומה וכל שא"נ לגבי בעלה ממילא בטל הודאתה וז"ב כשמש. ובזה אני אומר דבזה תלוי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פח"י מא"ב הנ"ל אי נאמנת לאחר מיתת בעלה והראב"ד לשיטתו דל"מ כל שלא נתקבלה דבריה. ובזה מיושב מ"ש הה"מ דרבינו למדו כן מתרומה והוא תמוה כמ"ש אלי תלמידי הרב החריף מוה' מענדיל בודק דא"כ למה לי הטעם דחיישינן ללעז ות"ל דהא שויא אנפשי' חד"א. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה באמת כ"כ דלטעם הודאה מהראוי לומר דבטל כל הודאה אם מטעם דהוה נדר שבטל מקצתו בטל כלו. אמנם טעמו של רבינו דאסר לאחר מיתת בעלה לכהן נראה לי דבר נחמד דהנה בספר קול יעקב נסתפק בהך דנדר שבטל מקצתו בטל כלו אם הוא באופן שלא התחיל הנדר כלל על אחת כגון שאמר שני בהמות עלי להקריב ואחת היא בע"מ ע"ש ולפ"ז כל דלגבי בעלה לא חל דחיישינן שמא ענ"ב וחז"ל לא המנה שוב לאחר אסורה ולפ"ז לענין תרומה בעודה תחת בעלה נחלקו אם אלמו חז"ל התקנה גם לגבי תרומה דלא מהמנה כלל או דלמא דלגבי זה לא אלמו התקנה ושפיר אפשר בחולין אבל לאחר שנתארמלה אסורה כל דל"ש לעז ומזה למד הרמב"ם לענין איסור נשואין ג"כ וז"ב כשמש. ומה שהקשה מעלתו בהא דאמרו בכתובות דף ט' בהא דפריך מה קמ"ל הא תנן האומר לאשה קדשתיך וכו' ומה מדמה שם איסור תורה וכאן אינו רק דרבנן דרובא דברצון אינו רק מדרבנן כמ"ש התוס'. וגם הקשה לדברי הרמב"ם דספיקות אינו רק מדרבנן א"כ הו"ל ספק דרבנן משא"כ בקדשתיה הוה דאורייתא ורוצה לתלות דבזה מחולקים הרמב"ם עם הראב"ד דהרמב"ם ס"ל דאינו רק דרבנן והראב"ד ס"ל דספיקות הוא מן התורה. והנה קשר חבל בחבל ובהבל דהראב"ד פוסק ג"כ כהרמב"ם בספיקות כמבואר בפ"ט דכלאים. אמנם גוף הקושיא כבר הקשה כן בנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ל"ח יעו"ש מ"ש בזה. והנה בגוף הדין כל שנתגרשה בב"ד אף די"ל דל"ש משום מוציא את אשתו משום ש"ר שלא אמר כן מ"מ תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל וגם להראב"ד בעינן אמתלא המקובלת וגם לאחר שעשתה מעשה גירושין יש לצדד דל"מ אמתלא וכבר הארכתי בזה וע"כ לפענ"ד דאסור להחזירה ועיין בב"מ סי' ו' ודו"ק כי קצרתי: