שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״א סימן ה׳

ולפ"ז הי' נראה לי דבר חדש דהנה בעבד יש שני קנינים קנין ממון מעשה ידיו וקנין איסור שאסור בבת ישראל ולפ"ז הקנין איסור שבו בודאי לא מצי לזכות לו שלא בפניו דכאן ל"ש לומר מצד שנפשו של אדם מחמדתן דהא לא נ"מ לי' בזה דיהי' אסור בבת ישראל או לא וא"כ עיקר הזכות היא מה שזוכה למעש' ידיו דבזה כבר זכה שלא בפניו ולפ"ז כל שפה אמר אי אפשי עכ"פ מהקנין איסור יכול להסתלק בודאי דזה לא זכה מקודם וכל שאינו זוכה בקנין איסור ממילא גם קנין הממון בטל ושוב אינו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו דכל שאין שם עבד עליו לענין קנין איסור גם לענין קנין ממון בטל דאין קנין לחצאין וכמ"ש הריטב"א דלכך שעבודא לאו דאורייתא דאין קנין לחצאין ובכמה מקומות מצינו כן ומכ"ש בזה דהוא בענין אחד ויש בו שני קנינים ובשלמא כל מפקיר עבדו הרי מסלק עצמו מהקנין שבו וא"כ הרי מסלק עצמו מהיות לו עבד ועובר בעשה אבל כאן הקנין איסור עדן לא זכה כל שלא הגיע לידו וא"כ פשיטא דמזה יכול לסלק עצמו וא"כ שוב ממילא מסתלק מעליו שם עבדות גם לענין קנין ממון ובכה"ג ל"ש לעולם בהם תעבודו ודו"ק היטב. ובזה נראה לפענ"ד להבין סברת הרשב"א שכתב בחידושיו בשבת דף ד' דכל דהוא חציו ב"ח וח"ע ל"ש העשה דלעולם בהם תעבודו ולא נודע טעמו. ולפמ"ש י"ל דבאמת כל שהי' יכול להפקיע הקנין איסור ולא הקנין ממון לא היה שייך לעולם בהם תעבודו ועכ"פ מעשה ידיו הם שלו ומ"ל אם מותר בבת ישראל או לא רק דכל שתלוי זה בזה ואין תאר עבד עליו רק בהיותו נקנה שני קנינים לרבו ולכך עובר בעשה ולפ"ז בח"ע לא מבעיא לשיטת הירושלמי דלאיסור נתחלק דאם קידש ביום של עצמו חוששין לקידושיו א"כ חזינן דעכ"פ הקנין איסור שבו כבר אתרע דבשלמא הקנין ממון לא אתרע וכפי מה שהי' לו הקודם חצי מעשה ידיו וכן הוא לו כעת א"כ עובר בעשה אבל האיסור כבר נתקטן ונקלש א"כ ממילא הוא יכול להסתלק לגמרי מהקנין איסור וממילא נמשך אחריו הקנין ממון אלא אף לתלמודא דידן דאמרו דבאיסורא לא קא מיירי והיינו משום דאין האיסור יכול להתחלק לגמרי מהקנין איסור וממילא נמשך אחריו הקנין ממון ולא מצינו נשתחרר וחוזר ומשתעבד והו"ל כחצר שאין בו דין חלוקה ועיין קצה"ח סי' קע"א וסי' רמ"ט א"כ עכ"פ נקלש האיסור והוה כמו דאמרו לענין הפרת נדרים בארוס ואב דקלשא נדרי' דיש לו שותפות וה"ה בזה עכ"פ נקלש האיסור ולכך ל"ש בו העשה דלעולם בהם תעבודו וז"ב לפענ"ד ודו"ק היטב וצ"ע בנימוק"י פרק נגמר הדין שכתב דלכך מותר המת ליורשיו ולא אמרינן אדעתא דיורשיו לא נתן כמו דאמרו אדעתא דארי' לא אפקרי' משום דבמתנה שמוציא מרשותו לרשות המקבל לא אמרינן כן וקשה א"כ בשכ"מ דהולך כזכי א"כ זכה השליח להמקבל אמאי לא יזכו יורשי המקבל אף דמת נימא דגם ליורשים נתן וכמו מותר המת וצע"ג: