שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״א סימן ד׳

והנה מדברי התו' בגיטין שם דף י"ד נראה דהולך גם בשכ"מ לא הוה כזכי ממש רק דדעתו הי' שיזכה המקבל אחר מיתתו או הוא או יורשיו ועיין במח"א סי' כ"ט בהלכות זכייה ומתנה שהאריך בזה ומשמע מזה דאף שצוה לתת לו גם יורשיו בכלל ודלא כט"ז ועיין קצה"ח שם ס"ק ג' בהדיא שאחרי כל אריכות מסיק דבהתנה ליתן לו אמרינן דאף ליורשיו כוון ליתן ובאמת שלא נראה כן מדברי הט"ז והב"ש. והנה לפמ"ש הפוסקים ובפרט הרדב"ז הובא בכנה"ג חו"מ סי' ט"ו דלהוציא לא מועיל אומדנא בממון ע"ש א"כ י"ל כיון דהט"ז לא אתי עלה רק מכח אומדנא דלא כיון רק לו ולא ליורשיו ומכ"ש אם נימא דאינו רק ספק השקול דשמא לא כוון ליורשיו א"כ במתנת שכ"מ דככתובים וכמסורים דמו י"ל דלא מקרי מוציא אבל ז"א דהרי מבואר במרדכי דלענין ספק במתנת שכ"מ מוקמינן אחזקת היורשים וע"כ וצ"ע בזה. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בשו"ת תורת השלמים סי' ז' הנספח לספר מנחת יעקב שכתב ג"כ שם מצד הסברא דלא אמרינן דכוון ליורשיו ע"ש שהאריך וקצת יש לדחות אך מ"ש ראיה מהך דגיטין דאמרינן דיחזרו ליורשי משלח במחכ"ת ז"א דכל דלא זכה המקבל א"כ במה יזכו היורשים והוא לא חייב עצמו רק במה שנתן לשליח להוליך וכל שלא מצאו פשיטא דיחזרו ליורשי משלח ואדרבא סניגור נהפך לקטיגור דמש"ס שם משמע דכל דהבטיח ומלקדה"מ אמרינן אף ליורשיו וכמ"ש אבל כל שחזר פשיטא דיכול לחזור ודו"ק ומצאתי בקצה"ח סי' ר"ז ס"ק ט' שנסתפק ג"כ מדעתא דנפשיה אם נדר ומת המקבל אם חייב ליורשיו ולא נזכר מדברי הט"ז והב"ש הנ"ל ולענין דינא העלה ג"כ דחייב ע"ש. ואחר כמה שנים מצאתי בכריתות דף כ"ד ע"ב דאמרו שם קסבר רשב"ג כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין לה מני' כי לא מקבלין לה מני' הדרא למרא ות"ק לא ס"ל כן ולפענ"ד נראה דזה תלוי במחלוקת הנ"ל דאם נימא דכל שנתחייב ליתן מתנה אף שמת המקבל מחוייב ליתן ליורשיו והיינו דהוא נתחייב עכ"פ ליתן א"כ כל שנתן הוא נסתלק ממנו וא"כ שוב מה לנו בזה אי המקבל בעצמו מקבלו או יורשיו ס"ס מקבל מתנה כבר נסתלק וה"ה שם אף דזה אמר אי אפשי כל המחזיק בה זכה אבל לרשב"ג דאמר דכל דלא רצה לקבל הדרא למרא ה"ה הנותן ג"כ יכול לחזור בו כל שמת המקבל דכשם דלא יהיב אם לא רצה לקבל כן לא רצה ליתן אם מת והנה זה עכ"פ ודאי ברור דלרבנן דאף אם לא רצה לקבל אפ"ה הוא הפקר וא"כ חזינן דאף שזה לא רצה ליתן רק ע"מ שיקבל ממנו אפ"ה לא מצי הדר בי' מכ"ש בכה"ג דמת דלא נודע כלל אם לא רצה לקבל דודאי שייך ליורשיו וז"ב. הן אמת דאני מסתפק שם לת"ק דס"ל דהמקבל כבר זכה והוה הפקר א"כ איך מצי לומר אי אפשי בה דשם לענין עבדים קאי והו"ל משחרר עבדו דעובר בעשה ובשלמא לרשב"ג דאמר דלא התחיל הזכיי' בהן א"כ שוב לא התחיל כלל לזכות בעבדים ואינו נופל עליו שם עבדים שיהי' מצוה לעולם בהם תעבודו אלא לרבנן הא כבר הוה עליו עשה דלעולם בהם תעבודו דעובר בעשה וגם שוב מהראוי לומר בכה"ג דהכוונה שאינו רוצה בהם מעיקרא דאל"כ יעבור בעשה ועיין בחולין דף ל"ט דמפרש טעמא דרשב"ג דאמרינן כי לא אתי לידו אמאי אצווח. ולפמ"ש בלא"ה י"ל דהוכיח סופו על תחלתו כי היכא דלא יעבור על עבירה דלעולם בהם תעבודו ועיין בב"ב דף קל"ח דפירש רשב"ם דלכך בצווח מעיקרא לא זכה המקבל משום דחוב הוא לו דכתיב שונא מתנות יחיה ועיין בחידושי רשב"א בפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב גבי שחרור ע"י אחרים ובקצה"ח סי' קצ"ה ולפ"ז י"ל דכל דעושה לטובתו ולהנאתו שאינו רוצה במתנה שוב לא היה בכלל המשחרר עבדו וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בגיטין דלכך שחרר ר"א עבדו דהו"ל כמקבל כסף בעדו ע"ש אבל באמת מלבד דלא דמי דשם מקבל כסף עבור השחרור וכאן רוצה לזכות ומפקיר אח"כ. ומה גם דבאמת כל שמקבל מתנה אינו בכלל שונא מתנות דהא הוא מקבל ומ"ל בזה שמפקירו או עושה בו מה שרוצה וא"כ צ"ע ולכאורה הי' נראה עפמ"ש הרשב"א בקידושין שם דבמתנת ממון באמת חוב הוא לאדם מצד עצמו דכתיב ושונא מתנות יחי' ורק מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרי לה זכות ואעפ"י שמצד עצמו חוב זכין לאדם שלא בפניו ע"ש הנה האיר הרשב"א עינינו דלכך בשתק ולבסוף צווח דל"מ אף דחוב הוא בעצם משום דנפשו של אדם מחמדתן: