שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ח׳ סימן ג׳

והנה לכאורה ק"ל דאמאי יהי' חייבין ק"ש הא יוכלו לומר דמה שאמרו תחלה שא"י לו עדות היינו שלא כוונו לשם עדות כדאמרו בכריתות דמודה ר"מ דיכול לומר לא נתכוונתי להעיד וא"כ ל"מ אם נימא כשיטת רוב הפוסקים דס"ל דאף שלא כוונו להעיד מ"מ בדיעבד כשרים להעיד אף שלא כוונו והא דאמרו בכריתות דיכול לומר לא נתכוונתי להעיד היינו שבזה יכול לפטור עצמו מק"ש דסבר כשלא כוון פסול להעיד. ובאמת שכן נראה גם מקידושין מ"ג בהא דאמרו גבי שליח דאין נעשה עד אילימא דלא א"ל הוו עלי עדים וכו' ולמה לא אמר דלא כוון להעיד ועי' בתוס' שם וא"כ יוכלו לומר דעכשיו שמו אל לבם והעידו וא"כ א"ח ק"ש כלל אלא אף לפמ"ש התוס' ישנים בכריתות שם דאם לא כוונו. להעיד פסולים להעיד מ"מ יוכלו לומר דמתחלה סברי דלא כוונו להעיד ועכשיו נזכרו שכוונו להעיד ואף להרשב"א דעדים אינם נאמנים לומר ששכחו היינו שישכחו כל העדות זה מלתא דל"ש שישכח כל הענין ופשיטא דכל שנשבע שלא ידע לא יוכל להתנצל בזה לומר ששכח כל הענין אבל אם יאמר שלא כוון ועכשיו נזכר שכוון בזה פשיטא דנאמן והיא קושיא גדולה והנראה בזה דהנה בלא"ה הקשה הר"ן בהא דקתני במשנה דאם אמרו אין אנו יודעין לך עדות ונשבעו דחייבין והא כיון שאמרו אין אנו יודעין כיון שהגידו שוב אין חוזרין ומגידין וכתב דמאין יודעין ליודעין ל"ח חוזר ומגיד דכל שא"י ל"ח הגדה כלל ע"ש ועיין בב"י סי' כ"ט ולפ"ז זהו כשאומר א"י אבל אם יאמר דמיון בתחלה שיודע רק שלא כוון להעיד ואח"כ נזכר שכוון להעיד א"כ הו"ל חוזר ומגיד וזה אינו נאמן לחזור ולשנות וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב דברי הר"מ הארוך הנ"ל דשפיר מייתי מהמשנה דזה החילוק שבין השביעם בב"ד ובין השביעם חוץ לב"ד דבב"ד כיון שא"י לחזור ולהגיד א"כ שפיר חייב דלא יוכל להתנצל אבל חוץ לב"ד דיכול לחזור ולהעיד א"כ שוב לא הוה שבועת שקר דבשעה שיצא מפיו לא הוה שקר דהא יכול להתנצל ולומר שכוון באמרו א"י שלא כוון להעיד וא"כ ניהו דאח"כ אומר שכוון להעיד אבל כל שבשעה שנשבע היה יכול להתנצל ולומר שלא כוון להעיד א"כ שוב דומה לשבועה דלהבא דלא נפסל ומטעם שכתב הריב"ש דכיון שבשעה שנשבע לא יצא שבועה לשקר מפיו אף הוא אינו חשוד לשקר וא"כ גם בזה לא נפסל משום שבועת שקר וחייב משום שכפר בעדות דבחוץ לב"ד היה יכול לחזור ולהעיד ולא נפסל בזה וז"ב ודו"ק היטב כי הוא חריף: