שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ע״ט סימן י״ח

והנה במה שהארכתי למעלה בדברי הרמב"ם בתמורה פ"א. הנה כעת בהיותי בטריסקאוויטץ שנת תרי"ב אב עיינתי בדרך העברה בענין זה במה שהקשה המלמ"ל ה"ד דאמאי בממשכן לא קאי דניתק לעשה והא בעשיר ל"ש העשה וא"כ הלאו כולל יותר מעשה כמ"ש הרמב"ם בתמור' הנ"ל. ולפענ"ד לק"מ דשאני תמורה דבאמת במימר דמקדיש תרוייהו א"כ ל"ש לאו הניתק לעשה דבמה מנתק הלאו הא התור' אמרה לא ימירנו דהיינו אפילו מימר לתרוייהו. ואני תמה על הא דאמרו בתמורה דף ט' אי כתיב לא יחליפנו לבד ה"א תצא זו ותכנס זו לקי אבל מימר דתרוייהו קא מקדיש להו אימא לא והנה לפענ"ד אדרבא איפכא מסתברא בלא יחליף היה מקום לומר דלא לקי דה"א דניתק לעשה במה דהתור' צותה שיהיו שניהם קדש ולא הועיל במה שאמר תצא זו מקדושת' אבל מימר לא שייך ניתק לעשה דע"ז אמרה תורה שלא ימיר דהיינו תרוייהו. ומה אעשה כי אין לי ספר לעיין וברמב"ם לא מצאתי הדין אם במימר לתרוייהו דהיינו שמקדיש לשניהם אם הוא לקי. ואולי יש לומר דבאמת מימר הו"ל לאו שאב"מ וחידוש הוא רק דאמרינן דבדיבורו קעביד מעשה ולפ"ז בשלמא באומר תצא זו ותכנס זו א"כ ע"י דיבורו רוצה לעשות מעש' והלה תצא מקדושת' ע"י החלפתו בזה אבל במימר תרוייהו והיינו שרוצה להכניס עוד בהמה אחת בקדושת' רק שאומר בלשון תמור' א"כ בדיבורו לא קעביד מעשה דהא מה שמקדיש עוד בהמה הי' רשאי להקדיש ורק שתלה בלשון תמור' וא"כ ל"ש בזה בדיבורו קעביד מעשה וה"א דלא לקי קמ"ל. אך העיקר נרא' לפענ"ד דגם במימר אין הכונה שמקדיש לתרוייהו דע"ז אינו נופל ענין תמור' דהיינו שאומר הר"ז תחת זו או חליפת זו וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מתמורה ה"א ותדע דאל"כ למה לא אמר לא יחליפנו באומר תצא זו ולא ימיר במימר שניהם והש"ס מוקי דלא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו אבל הכוונ' כיון דמוקי לא יחליפנו בשל אחרים וכגון דמתפיס חולין דידי' בקדשים דחברי' וא"כ שם ע"כ באומר תצא זו ותכנס זו דהוא אין לו רשות בשל אחר ולא אקדשי' רק האחר הקדישו ואמר כל הרוצ' להמיר יבא וימיר ובזה הו"א דלקי אבל במימר בשל עצמו סד"א כיון דהוא מקדיש תרוייהו ובתחל' הקדיש הראשונ' וכעת רוצה להקדיש השניה מה נ"מ בין זו לזו ע"ז הו"א דלא לקי קמ"ל דלקי. ובזה ל"ק מה שהקשיתי למעל' על טעמו של רבינו סוף תמור' בטעם של התור' ואני הקשיתי דמקדיש לתרוייהו. ולפמ"ש א"ש דאין הכונ' שמקדיש לתרוייהו כעת רק ששניהם נתקדשו ע"י פיו ובאמת לכך לקי ע"ז דשמא יחליף טוב ברע ועכ"פ ל"ק מה שהקשיתי כאן דשפיר הוה תמור' לאו הניתק לעשה. אמנם לפענ"ד י"ל סברא אחת דל"ש לאו הניתק לעשה בתמור' דבאמת הו"ל לאו שאב"מ רק דע"י דיבורו קא עביד מעש' והיינו ביחיד דהועילו מעשיו שנכנס' האחרת ג"כ לקדוש' עי"ז אבל בציבור שאין עושין תמור' א"כ לא הועיל מעשיו כלל והו"ל לאו שאב"מ ולפ"ז לק"מ על הרמב"ם דשאני תמור' דא"א לומר דכיון דביחיד הוה לאו הניתק לעשה גם בציבור יהי' לאו הניתק לעשה דז"א דאדרבא ע"י העש' עוד נתאמץ הלאו דבלי העש' לא הי' לאו שיב"מ וא"כ אדרבא בציבור אין עושין מעשה והיאך אפשר דהיחיד יהי' גורר הציבור דאדרבא ביחיד ע"י העש' הלאו חזק יותר ולכך שפיר לא הוה ניתק לעש' כיון דבציבור לקי אף דהוה לאו שאב"מ וא"כ ל"ש ביחיד שניתק לעשה דאדרבא ע"י העש' עוד מגרע גרע והלאו נתחזק יותר משא"כ בממשכן דבעני הלאו קליש שניתק לעש' גורר גם בעשיר וז"ב. ומ"ש המלמ"ל מדברי התוס' יומא דף ל"ו ד"ה טריפ' דלא חשיב ניתק כיון דאינו מנתק כל הלאו וכפי הנרא' חשב שזה כעין סברת הרמב"ם. ולפענ"ד לא קרב זא"ז דהתוס' שם מיירי בלאו שבכללו' שאף שאותו לאו כולל ענינים אחרים שאינו ניתק בכ"ז יש לומר דאותו לאו הניתק אינו לוקה וכספרים דגרסו גם טריפ'. אבל הרמב"ם מיירי כשיש באותו לאו גופא דבר שאינו ניתק כמו בציבור ושותפין ובזה י"ל דכ"ע מודים דבכה"ג אינו ניתק וכן להיפך אם נימא דבכה"ג ניתק הלאו מ"מ בלאו שבכללות לא חשוב ניתק כיון דעל הלאו הנכלל בתוכו לא ניתק כלל וז"פ וברור ודברי הלמ"ל צ"ע. נשוב לדברי הרמב"ם סוף תמור' שלפענ"ד סברתו מוכרחת דהרי התוס' הקשו ללקי שמונים וכתבו בתירוצם האחרון דחד בקרבן שלו וחד בקרבן חבירו וכתב הלח"מ פ"א מתמור' ה"א ד"ה לוק' שהתירוץ הזה עיקר וכן ס"ל להרמב"ם ע"ש וקש' דאכתי ללקי שנים משום טוב ברע או רע בטוב דעכ"פ התור' אמר' שלא ימיר ויחליף בין טוב ברע או רע בטוב. ולפמ"ש הרמב"ם דזה גדר שגדר' תורה שאל"כ יבא להחליף טוב ברע א"כ לא הוה רק לאו אחד מיהו י"ל דל"ש תרי לאוין בזה דממנ"פ הבהמ' שממיר אין בו רק אחת או טוב ברע או רע בטוב וא"א שילקה על שניהם: