שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ע״ה סימן ז׳

והנה שיטת הרי"ף דבדיני מתיבתא היו כופין להבעל לגרש בשטוענת דלא בעינא לבעלה ובאמת הרא"ש חולק ע"ז כמ"ש בפרק אע"פ לא שיכפוהו לגרש ע"ש. ובאמת שזה תימה דבמאיס עלי נחלקו כל הפוסקים על הרמב"ם ובמתיבתא תקנו לדברי הרי"ף שיכפוהו לגרש ולא עוד אלא שבזה חולק הרמב"ם על הרי"ף. ובאמת י"ל שטעמו של הרי"ף לפי שבמורדת מפסדת הרבה מנ"מ ונצ"ב הוה כמו תלוה וזבין דאגב זוזי גמר ומקני. אבל באמת לפענ"ד י"ל דבאמת כל דמצוה לשמוע דברי חכמים ל"ש תלוה וכדאמרו בב"ב דף מ"ח. ומה שהקשו על הרמב"ם הוא רק על מ"ש דמדינא יש לכפותו בטוענת מאיס עלי משום דאינו בדין שתבעל לשנוי לה וא"כ שפיר מקשים דאם נימא דאין הדין כן שוב הוה גט מעושה דל"ש מצוה לשמוע דברי חכמים דהרי חזינן דאדרבא חכמים חשו שמא עיניה נתנה באחר אבל כל שתקנו מתיבתא דיכפוהו ל"ש גט מעושה דמצוה לשמוע דברי חכמים וגם הם בדורם יש להם הכח הזה ובכ"ז חלקו עליו כל הפוסקי' הרז"ה והרמב"ן והרא"ש וכמ"ש בטור סי' ע"ז בהדיא וע"ש בב"י ולכך השמיטו בש"ע וגם ברמ"א לא הובא דעת המתיבתא משום שכבר נתבטל לאחר כך וכמ"ש הרז"ה והרמב"ן והרא"ש שכתב דדיני דמתיבתא גופא לא תקנו שיכפוהו. הארכתי בזה לפי שמצאתי בספר פרי תבואה סי' נו"ן שפער פיו לבלי חק וכתב שנפלא מאד על הרמ"א שלא הביא דברי המתיבתא וכתב שאשתמיטתיה לכלהו וגם להרא"ש דברי הרי"ף בפרק שני דייני שכתב דהשתא דתקנו במתיבתא דיהיב לה גיטא גם באמרה כנוס או פטור כייפינן ליה ובמחכ"ת חשד בכשרים איך יעלה על הדעת שהרא"ש זקן ביתו של הרי"ף והעתיק כל דבריו ולא ראה זאת מה שראה הוא והיה לו להסתכל שגם שם השמיט הרא"ש דברי הרי"ף אשר זה דרכו בקדש להעתיק דבריו אף אם לי' לא ס"ל ורק בזה שנחלק עליו והבין בכוונת המתיבתא דב"כ לא כפוהו ומהתימה שהיה לו לעיין בטור סי' נ"ב ובטור סי' ע"ז וע"כ השמיטו בכוונה וכמ"ש בב"י באהע"ז סי' נ"ב ושם ג"כ הרמב"ם חלוק עליו ועכ"פ ראו כל הגדולים מה שראה הוא והיה רואה שבכוונה השמיטו דברי הרי"ף האלו וכמ"ש בב"י דנחלקו עליו ובטלוה לתקנתא ואף דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כיון שספק להם בגוף התקנה אם הכוונה ע"י כפייה שוב היו יכולים לבטלה וכל שבטלוה א"א לדון בכפיי' ע"כ מה שסמך הפ"ת שם על הרי"ף וסייעתו ליתא והוא משענת קנה רצוץ דגם הרי"ף מודה דכעת שנתבטל התקנה א"א לדון בכפייה ובאמת במאיס עלי אף שיש מקומות שנהגו לדון כפי פסקי הרמב"ם בזה לא נהגו כמותו כמ"ש התשב"ץ (ועיין במהרי"ק סי' כ"ט שכתב בהדיא דהרא"ש והרשב"א חולקין בזה על הרי"ף ע"ש). הארכתי בזה למען יהי' מוסר להלומדים שלא יהרסו לעלות ולסתור דברי הקדמונים אשר כל דבריהם שקול בשקל הקדש ויחקור היטב ודעת קדושים ימצא ודו"ק ועיין בנימוק"י שנדפס מחדש על הרי"ף כתובות עם הרי"ף בדפוס ווין ושם הובא דברי הרמב"ם בדין מאיס עלי וכתב שאף שאין לכפותו מדין הגמרא יש לכפותו מדינא דמתיבתא וכמ"ש הרי"ף ולא זכיתי להבין דבמאיס עלי אין כאן תקנת מתיבתא ותקנת מתיבתא הי' במורדת דלא בעינא לי' ובאמת בזה נחלק הרמב"ם כמ"ש בפי"ד מאישות ובפכ"ג מאישות ע"ש גם מ"ש בשם הרמב"ם לא ידעתי ואולי צ"ל הרמב"ן וגם בזה צ"ע ע"ש וצע"ג: ובגוף דברי הרא"ש שכתב דודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה מתחת בעלה בשקר ותהיה באיסור אשת איש כל ימיה. נלפענ"ד סברת הרא"ש דלכאורה צ"ב דהש"ס לא אמר רק דאין אשה מעיזה פניה וע"ז אנו דנין דאפשר דתקיף לה מבעלה מעיזה ומעיזה כדאמר רבא שם ומהיכן יצא לו לרא"ש דכל דתאסר כל ימי' אינה מעיזה ונלפענ"ד דכוונתו עפמ"ש בגיטין דף ס"ז דדיבורא מקרי ואמרי מעשה לא קעבדו והקשו בתוס' דא"כ לישני גם בחכם שאסר האשה דדיבורא מקרי ואמרי וכתבו דכל דיבור שנגמר הדבר על ידו וניסת ע"י כך לשוק זה מקרי דיבור דאתי לידי מעשה וכמעשה גמור חשבינן ליה אבל הכא לא נגמר על ידו ואינו אלא דיבור בעלמא ע"ש ולפ"ז גם כאן הרי הדיבור שאמרה גרשתני אם נאמין לה אין לך מעשה גדול מזה שע"י כך תנשא לשוק בלי גט ותהי' אסורה דיבור כהאי ודאי לא תאמר אף דתקיף לה מבעלה דבשלמא כשאמרה טמאה אני לך או שאר טענות דעכ"פ גט בעיא וא"כ אינו רק דיבור בעלמא יכול להיות דדיבורא מקרי ואמר כיון שלא נגמר הדבר ע"י הדיבור משא"כ בזה וז"ב בכוונתו: