שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ע״ה סימן ט״ו

ומה שהאריך שם בדברי התוס' ביבמו' באמת המעיין שם ימצא שגם הוא הרגיש שאין דבריו מוכרחין. אך מ"ש ראיה דגם בתובע' כתובת' נאמנת להנשא דאל"כ מה פריך ביבמו' שם ולהמנה מדר"ה ולישני דמיירי בתובע' כתובת' אינו קושיא לפענ"ד דשם במשנה לא הזכיר רק דאמרה מת בעלי ולא נזכר כלל מתובע' כתובת' וגם דקטטה הוה דומיא דשלום בינו לבינה וגם בשלום כל שבאת לתבוע הכתוב' ולא אמרה התירוני להנשא אינה נאמנת ואם אמרה התירוני להנשא ותנו לי כתובתי נאמנת להרמב"ם ולשאר הפוסקים אינה נאמנת וא"כ אין נ"מ בין קטטה לשלום. ולפענ"ד יש לומר עוד מה דאינה נאמנת רק על העיקר ולא על התוס' הוא דבאמת לענין ממון יש לומר אוקי ממונא אחזקתו ואיתרע חזקת אין אשה מעיזה וגם המהרי"ק הרגיש בזה וכ' דזה דוקא בחזקה דאתיא ממילא אבל כאן אם נימא דאין אשה מעיזה ממילא מגיע לה הכתובה וזה מחזיק בממון שלא כדין וכמו חזקה א"א פורע בתו"ז דנאמן ע"ש ולפ"ז זהו לענין עיקר כתובה דכל אשה מגיע לה הכתובה וחזקת ממון לא שייך שכבר נתחייב אבל התוספת דזה אינו בכל הנשים רק שהוא רצה להתחייב א"כ זה שייך חזקת ממון דנגד זה ל"ש לומר דכבר נתחייב דהא מהראוי לומר דלא יתחייב תוספת כלל. אך זה דחוק דסוף סוף כבר נתחייב אמנם לפענד"נ דבר חדש דע"כ לא שייך חזקת ממון רק במקום שהממון הוא רק ממון גרידא אבל כתובה דעיקר חיוב הממון כדי שלא תהא בעילתו ב"ז וא"כ לא מקרי חזקת ממון דהממון הוא באמת שלו רק שמחוייב לתת מצד האיסור דב"ז ול"ש בזה חזקת ממון. וכיוצא בזה כתבתי לענין ספק צדקה דל"ש חזקת ממון דהממון באמת שלו רק שהתורה אמרה צדק משלך ותן לו ע"ש בחבורי הלכות צדקה סי' רנ"ט וה"ה כאן אטו התחייב לה ממון שרצה ליתן לה והרי התורה חייבו או חז"ל חייבו שלא תהיה בעילתו ב"ז וא"כ כל שיש חזקה דאין מעיזה מגיע לה ממון מצד חיוב התורה ול"ש בזה חזקת ממון כנלפענ"ד דבר חדש וצריך סעד לתמכו ולפ"ז לענין תוספת כתובה לא שייך זאת: