שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ז׳ סימן ז׳

והנה בשנת תרח"י ג' משפטים היה אצלי החריף מוה' מרדכי מיזיש ני' ואמר לי על קושית המהרש"א בברייתא דשטר פרוע חייב והקשה דהוא דלא כרבנן דאסור להשהות שטר פרוע וכר"י ג"כ לא אתי דא"כ שטר קטן נמי וע"ז אמר הוא דאם נימא דלהשהות ע"פ פשיטי דספרא שרי כמ"ש הריטב"א הובא בש"ך חו"מ סי' נ"ז ס"ק ב' א"כ א"ש דמיירי בכה"ג והוא חייב. וע"ז השבתי דא"כ יקשה היאך אמרו רבנן דמשפרעו פטור והא משכחת לה דחייב כגון שמשהה על פשוטי דספרא. ובאמת לשיטת הריטב"א קשה זה ולכאורה רציתי לומר דאם נימא דלהס"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו שוב לא ישהה על פשיטי דספרא דהא הלוה לא יחזיר ליה דמה איכפת ליה בשטר דהא יכול לטעון פרעתי. אבל אין זה סברא דמ"מ ניחא ליה ללוה שלא יצטרך למיקם בדינא ודיינא. אמנם העיקר נראה דעכ"פ צריך לו לא מקרי כיון דגוף השטר אין בו תועלת רק שהלוה יחזיר לו עי"ז פשיטי דספרא וא"כ גוף השטר א"צ לו מקרי דמה בצע לו בשטרו הא הלוה מחוייב בלא"ה להחזיר לו פשיטי דספרא ועכ"פ מלאכה שא"צ לגופה היא דיותר היה נוח לו שיחזיר לו השטר והוא יתן לו פשיטא דספרא ובשלמא כשלא פרע הרי השטר תועלת שיוכל להוציא מידו בלא שבועה וכדומה וגם מהלקוחות א"כ צריך לגוף השטר אבל כאן עכ"פ גוף השטר א"צ לו ניהו דהוא מותר לעכב משום פשיטי דספרא מ"מ הוא א"צ לזה והוה מלאכה שאצל"ג דפטור. איברא דלפ"ז יקשה למה לא מוקי פלוגתא דר"י ורבנן דר"י לשיטתו דס"ל משאצל"ג חייב וא"כ אף משפרעו חייב באם צריך לזייר על פשיטי דספרא. אמנם הדבר נכון דהרי סתמא אר"י והרי בשכבר פרע פשיטי דספרא שוב א"צ לו כלל וע"כ דר"י מתיר להשהותו סתמא ודו"ק ועיין בתוס' ד"ה ת"ק שכתבו דאין לו תועלת בשטר דאם יודה זה לא מכח השטר והוא כעין הסברא שכתבתי דלשהות אפשיטי דספרא אין תועלת לו בגוף השטר. ובגוף הדבר דמותר להשהות על פשיטי דספרי לפענ"ד היה נראה דתלוי בזה אי כשכותב שובר אסור להשהות השטר או לא דאם נימא דאף בשכתב שובר צריך לשרפו מטעם שמא יאבד השובר ויגבה ממנו א"כ פשיטא דאם חשו לחששא כזו מכ"ש דאסור להשהותו אפשיטי דספרא שמא ימות המלוה או שיכפור בו ויראה השטר או היורשים ויצטרך הלה לשבע נגדו או שהיתומים יגבו בלא שבועה אבל אם נימא כשיטת הש"ך בסי' נ"ז דכל שכותב השובר יכול להשהות השטר ול"ח שמא יאבד ה"ה דל"ח גם לזה שמא ימות המלוה או יכפור בו ומותר להשהותו על פשיטי דספרא ולפ"ז כאן דכתב רש"י דאף בכותב שובר ג"כ חיישינן וה"ה על פשיטי דספרא דל"מ להשהות אבל באמת לא קיי"ל כן רק דכאן לענין שבת כל שיש צורך קצת חייב לענין שבת וכמ"ש התוס' ד"ה ת"ק דאף לר"י אסור להשהותו דשמא יקיימנו באקראי בעלמא וא"כ ע"כ דחיישינן לענין שבת דמ"מ יש צורך קצת וחייב בשבת על הוצאה א"כ ממילא גם על פשיטי דספרא ג"כ שייך איסור הוצאה דיש חשש בזה ובזה מיושב היטב הא דמקשה בשערי משפט וביד דוד על הש"ך דכתב דכל שכותבין שובר אין חשש והקשה מדברי רש"י אלו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא קיי"ל כן רק לענין חיוב הוצאה בשבת כתב רש"י כן וכמ"ש ודו"ק היטב. והנה בשנת תרכ"ב מצאתי בתוס' כתובות דף ק"ב ד"ה לברור לו כהן שכתבו דהול"ל שכתב לו משום דלא לימא פרעתי והרי פדיון הבן הוה מלוה הכתובה בתורה וא"י לטעון פרעתי וכאן ל"ש מ"ש למעלה דלא חש לפרוע שלא בעדים משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין דז"א דהא כאן מיירי במכירי כהונה כמ"ש התוס' וא"כ ודאי א"י לטעון פרעתי דכל כמה דלא הדרי בי' ודאי דלא פרע לו ודוחק לומר כיון שהיה יכול לחזור בו שוב לא חש לפרוע בעדים דז"א דס"ס הו"ל מכירי כהונה ומסתמא לא חזר בו וע"כ דלא כרמ"ע ומדברי התוס' מבואר דיכול לחזור בו כמ"ש בב"ק דף קכ"ג ומזה ג"כ קשה על המהרי"ל שמובא בקצה"ח סי' ער"ח ס"ק ט"ו ודו"ק: