שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ז׳ סימן ו׳

עוד נראה לי דהנה בהא דאמרו בגיטין דף י"ז ע"ב איפוך גבי תקנו זמן בגיטין ופירש בעל העיטור איפוך בקמייתא והתוס' והרא"ש פירשו איפוך בתרייתא ופירש הרא"ש דאל"כ הי' לו להש"ס לומר אלא איפוך וראיתי בבאר יעקב בכללותיו הקצרות דהביא ראיה להתוס' והרא"ש מהא דאמרו בכתובות דף יו"ד ומה חזית דמפכת בתרייתא איפוך קמייתא ומה קושיא דלמא באמת איפוך קמייתא וע"כ דאפוך בתרייתא כל שלא אמר אלא. והנה באמת כבר קדמו הר"ן בסוגיא דזמן בגיטין בראיה זו מש"ס כתובות ולפ"ז נראה לפענ"ד דכאן פירשו התוס' דאיפוך היינו איפוך קמייתא והא דלא קאמר אלא משום דהרי אמרו ואבע"א לעולם לא תיפוך והכא בלברר קמפלגי והנה הא דבלברר קמפלגי הוא בקמייתא וא"כ גם איפוך קאי ע"ז דדוקא היכא דליכא גילוי דעת על מה קאי איפוך צריך לומר אלא דמשמע דחזר בו מקמייתא דאל"כ בודאי קאי אדסמיך ליה אבל כל שאמר ואבע"א לעולם לא תיפוך והכא בלברר קמפלגי וזה קאי על קמייתא גם האיפוך קאי בקמייתא כנלפענ"ד כלל מחודש ובזה נראה לפענ"ד ליישב ראיית הר"ן והבאר יעקב הנ"ל דלכך ידע המקשן דאיפוך בתרייתא בכתובות שם דהרי הש"ס אמר ואבע"א כלה רשב"ג היא וחסורי מחסרא וא"כ זה קאי בבתרייתא ולכך ידע המקשן דגם האיפוך הי' קאי על בתרייתא וכמ"ש רק שהש"ס הפסיק להקשות בנתים ומה חזית דאיפוך בתרייתא בתוך התירוצים כנלפענ"ד ועיין בתוס' כתובות דף ק"ב ע"ב ד"ה אימר שכתבו דלכך אצטריך לטעם דאין כתובין ולא קאמר הטעם דחיישינן להתפסת צררי משום דנ"מ אם הודה האב שלא התפיס צררי ובראשית ההשקפה תמהתי דהיאך מועיל הודאת האב לגבי לקוחות דסוף סוף חיישינן שמא התפיס צררי וקנוניא עשה ומצאתי בהפ"י שם שהתעורר בזה. ולפמ"ש המבי"ט א"ש דכל שמודה גובה מהלקוחות וא"כ מכ"ש בזה דל"ח להתפסת צררי בזה. ומיהו בלא"ה נראה דל"ק דהרי באמת אף שהתפיס לה צררי ביארתי בתשובה אחת דלשיטת הר"י מג"ש לא קנה משכון אם נתן הלוה שלא בעת הלואה ולא בתורת גביית ב"ד וא"כ אם נגנב או נאבד לא קנו הבנות ופטורין ועיין בא"מ סי' ק"ה שביאר מטעמים אחרים דהוה פשיעה בבעלים וא"כ אפשר דגם לענין הבנות שהסמיכות על שלחן אביהם דמחשב שמירה בבעלים ועכ"פ אם טוענות נאנסו בודאי היו פטורות ושוב כל שהודה שלא התפיס צררי שוב נאמן גם לגבי לקוחות דל"ש קנוניא דהי' יכולין לטעון באמת דהתפיס צררי רק שנאנס או נגנב והיו נאמנים בשבועה עכ"פ ולכך נאמן האב להודות שלא התפיס צררי וז"ב ויש להאריך בזה ואכ"מ ועש"ך חו"מ סי' ע"ח ס"ק י"ד בשם הסמ"ע דאף במודה שלא פרע צריך לשבע נגד הלקוחות והנה מדברי הר"ן פ"ק דגיטין גבי אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו נראה לכאורה ג"כ דאף שיכול לטעון פרוע מ"מ גובה מלקוחות שהרי כתב בשם התוס' ראיה דלא טענינן מזוייף מדאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק לא יחזיר והאי ע"כ בלאו מקויים עסקינן ואפ"ה אמרינן דיחזיר ואמאי ניחוש שמא מזוייף הוא וע"כ דלא טענינן וע"ז כתב וכ"ת דהיא הנותנת דכיון שיכול לטעון מזויף א"כ למאי ניחוש שמא יגבה מלקוחות דנטעון מזויף ואם נפרע בפני' איהו טעין ואי מודה מודה ליתא דהא מוכח התם דכל שיש לחוש שמא מזויף וטוען מזויף אין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום שטר והביא מהך דמצא שט"ח ע"ש וקשה מה ראיה דשם חיישינן שמא יש בע"ח מאוחר ויבא לפסול השטר המוקדם והוא לא ידע דאתרע בנפילה וא"כ לא יטעון כלל נגדו ולכך כל שאין חייב מודה אין מחזירין ואף דאם לא יטעון אנן טענינן בעבורו דלמא יקיים השטר אח"כ והוא לא ידע לטעון ואנן נמי לא נטעון כל שהלוה יודה אח"כ אבל כל שאין חייב מודה כעת שפיר חיישינן שמא יעשה קנוניא אח"כ ולכך שפיר פריך אבל במוצא שטר הקנאה בשוק ולא נודע מה אומר הלוה והבע"ח המאוחר אין כאן לפנינו כלל מה ניחוש לה אם יבא לגבות ויטעון יהיה נאמן ואם לא טען הבע"ח המאוחר פשיטא דבשביל בע"ח מאוחר אנן לא טענינן כל שאינו טוען דדוקא ליתומים ולקוחות טוענין ולא בשביל בע"ח וכל שלא טען איהו דאפסיד אנפשיה משא"כ כשאנו יודעין שהלוה בעצמו טוען מזויף פשיטא דחיישינן שמא יחזור בו אח"כ ויעשה קנוניא ויש לנו לחוש לתקנת הבע"ח ג"כ כל שאנו רואים ריעותא דנפילה והלוה אינו מודה וע"כ דלא חיישינן לקנוניא וכמ"ש המבי"ט והיא לכאורה ראיה נפלאה ובאמת שהר"ן נדחק מאד בזה דאף שהוא טוען שמזוייף נוסיף אנחנו דלמא הוה כתב ללות ולא לוה ועיין ברא"ש גבי הא דאמר ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא ובשו"ת מזרחי הובא בב"י חו"מ סי' ס"ט באורך ובט"ז שם דלא משמע כן ועכ"פ מדברי התוס' והר"ן משמע דלא כהש"ך וכן מבואר שם ע"ב דאם נשאת בגט שאמר בפנ"כ דנאמן כיון דמותרת להנשא קרינן בה לכשתנשא לאחר אבל בלא אמר בפנ"כ אינו נאמן לגבי לקוחות משמע דזה דוקא כשלא נודע אם מערער הבעל או לא אבל אם הבעל היה מודה דנתנו להשליח היה נאמן אף דיש לחוש לקנוניא. ומיהו יש לדחות דשם כיון דקרינן בה לכשתנשאי לאחר לכך נוטלת אף מלקוחות ואף לתוספת כתובה דל"ש הדרש משא"כ בגט ל"ח לקלקולא דבעל והרי אם הבעל מביא גיטה א"צ שיאמר בפנ"כ משום דל"ח לקלקולא ומסתמא גובית כתובה אף מלקוחות ול"ח לקלקולו ודו"ק. והנה בהא דאמרו בב"מ דף ט"ו כשעמד בדין והקשו כל הקדמונים הובא בשטמ"ק שם דאיך גובה ממשעבדי הא יכול לטעון פרעתי ע"ש שנדחקו מבואר דא"י לגבות ממשעבדי כל דיכול לטעון פרעתי. ובגוף קושית הקדמונים נראה לפענ"ד דמזה ראיה למ"ש הרמ"ע מפאנו סי' קי"ג דאף דמלוה הכתובה בתורה אינו גובה ממשועבדים מ"מ לענין פרעתי א"י לטעון דהו"ל כמעשה ב"ד דא"נ לומר פרעתי ע"ש ובתשובה הארכתי ליישב קושית השערי משפט סי' ע' ע"ש וא"כ כיון דמיירי בגזלן דהו"ל מלוה הכתובה בתורה ובודאי א"י לטעון פרעתי ודו"ק ועיין חו"מ סי' ל"ט סט"ו ובש"ך שם ס"ק כ"ד השיג על הסמ"ע ואזיל לשיטתו ועיין ט"ז ומהרש"ך בהגהות שם שהביא שו"ת מהרי"ט והוא בחלק חו"מ סי' מ"ו: