שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ס״ה סימן י״א

והנה בגוף הדין אי הלכה כר"י או כר"ה ראיתי להב"י סי' ל"ה בחו"מ שכתב דמסתבר דהלכה כר"י דהרי הלכה כר"י נגד רב שהוא רבו דר"ה מכ"ש נגד ר"ה. ותמהני דכפי הנראה מהר"ש שפסק כר"ה ומשום דבירושלמי משמע דהלכה כר"ה בהנך שלשה ורק במאבד מסתבר כר"י כמ"ש ר' אבין שהוא בתרא ובכ"מ הלכה כבתראי ואף דר"פ אמר אי הוה שמיע לי' הוה הדר ביה באמת בירושלמי שמיע ליה לר"ה גם מאבד וחולק ע"ז ג"כ דיש לתלות בקנוקוס וגם בתשובת הגאון בעל שו"ת שאגת אריה שם האריך בדברי הב"י אלו ולפמ"ש אין מקום להקושיא כלל וגם במה שהאריך אי בעינן אתחזק או לא תמהני דלא הזכיר מדברי התוס' בחגיגה שם ד"ה דרך וד"ה כיון ועיין במהרש"א שם ומה שנתגלגל בדברי הגאון ענינים אחרים בחזקה דהשתא ובענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד כתבתי למקומותם בענינים אלו ואכ"מ להאריך. והנה השאגת אריה שם הביא דברי רש"י בנדה דף מ"ה ע"ב ד"ה אעפ"י שכתב גדולים הם ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו דסופו לבא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו וכו' וע"ז תמה הגאון דדברי רש"י סותרין זא"ז דמדהתחיל ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו דסופן בא לכלל דעת משמע הא לא"ה אף שאינו מקרע כסותו ג"כ מקרי שוטה או דעתו אינו מיושבת וכשיטת הרמב"ם ואח"כ כתב ואין שוטה אלא המקרע כסותו הא לא"ה לא מקרי שוטה כלל אף שדעתו משובשת ע"ש שנדחק. ולפענ"ד נראה דבר חדש בכוונת רש"י דהנה בשבועות דף כ"ו אמרו האדם בשבועה פרט לאנוס ופירש"י דהאדם משמע שלבו עליו וכן קי"ל בין בנדר ובין בשבועה דזה מקרי נדרי אונסין וכמבואר סי' רל"ב וסי' רל"ט ועיין בתוס' שם ולפ"ז כשבדקינן אותם ואמרו שאין אנו יודעין לשם מי נדרנו עכ"פ לא מקרי האדם בשבועה דבעינן שיהא אדם בשבועה שיהא לבו עליו וכפירש"י וכל שאינם יודעים עכ"פ לבם אונסם שלא היה לבם עליהם א"כ ניהו דלא מקרי שוטה לענין דיני שוטה אבל עכ"פ לבו עליו לא היה וע"ז קאמר דבכלל שוטה לא מחזקינן ליה דסופו לבא לכלל דעת והיינו דהאדם בשבועה לא מקרי רק דהם לבן אנסו ולפי דבריו כן הוא הדעת ולא יבא לכלל דעת אחרת דגם עכשיו הוא פקח ומבין רק שלבו אנסו שסבר שכן הוא וכמו בהך מעשה דתלמוד דא"ל את לבך אונסך אבל זה דעת קלישתא היא וא"י לשם מי נדרו וסופן לבא לכלל דעת ובכה"ג אף בכלל שוטה לא יחשב. ולזה כתב רש"י ואין שוטה אלא המקרע כסותו דזה לא נודע אם יבא לכלל דעת כלל אבל כאן א"י להפלות אבל סופן לבא לכלל דעת ולא מקרי האדם בשבועה וז"ב לפענ"ד בכוונת רש"י ודו"ק. והנה דרך אגב אומר במה דאמר ר"י בגיטין דף כ"א ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש והקשו בתוס' שם בדף ד' דלמה לי חתימתו דכל שהיה הכתיבה בתלוש פשיטא דהחתימה בתלוש ע"ש ושמעתי מהרב הגאון מו"ה וואלף אבד"ק פשווערסק וכעת בק' רישא נ"י שאמר עפמ"ש בגיטין דף י"ט דבכתב ע"ג כתב אם הראשון נכתב שלא לשמה הכתב השני יכול לעשותו כתב ע"ש בד"ה דיו ולפ"ז משכחת לה שכתבו וחתמו במחובר ואח"כ העביר עליו קולמוס על הכתיבה בתלוש ולכך אמר ר"י דבעינן שיעביר קולמוס על החתימה ג"כ בתלוש דאל"כ הוה החתימה במחובר ואם כי לכאורה דבר חכמה אמר בכ"ז השבתי תיכף דאין דבריו נראין דמלבד דזה דוקא לענין גוף הכתיבה שלא נכתב לשמה דא"כ אינו חשיב כתיבה דכל שכותב אגרת בעלמא לא מחשיב כתיבה ולכך העברת קולמוס מחשבהו כתב אבל פסול מחובר הוא ענין מבחוץ וכל שכתבו לשמה ולכל דיני הגט רק שנעשה במחובר ואנן בעינן וכתב ונתן מה נ"מ במה שהעביר עליו קולמוס בתלוש וז"ב לפע"ד ובלא"ה נ"ל כיון דכל הפסול הוא דבעינן וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר קציצה בין כתיבה לחתימ' א"כ כאן לא אכפת לן דהרי בעת הכתיב' והחתימ' במחובר היה מחובר לגמרי דגם הכתיב' פסול ואח"כ כשהעביר עליו קולמוס על הכתיב' מה אכפת לן בחתימ' במחובר ס"ס לא היה הפסק בין כתיב' לחתימ' וצ"ע בזה: