שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ס״א סימן ג׳

ובזה יש ליישב קושית המ"א סי' ר"י ס"ק ו' שכתב דהטועם פירש"י לדעת אם צריך מלח או תבלין ומשמע דאכל קצת לידע אם הוא טוב מקרי אכילה וצריך לברך וברוקח סי' ר"ט כתב דאמרו באגדת שמואל ויפדו העם את יהונתן מפני שאמרו מטעמת א"צ ברכה משמע אפי' כוונתו לאכילה דומיא דיהונתן ע"ש. ולפמ"ש יש ליישב דבאמת כל הטעם דמטעמת א"צ ברכה ולא אסור משום ח"ש עכ"פ הוא מטעם שכתבתי דל"ש אחשביה לפי שטועם ופולט ולא אחשביה כלל ולפ"ז שפיר דייק המ"א דאם אוכל מעט לידע אם הוא טוב שם ל"ש לומר דלא אחשביה דא"כ למה אכל ממנו דהרי אם יהי' טוב רוצה להנות ממנו דבשלמא אם הוא טועם לדעת אם חסר מלח אינו רוצה כלל בטעימה זו לשם אכילה רק לשם טעימה אבל אם אוכל קצת לידע אם הוא טוב א"כ כשיהי' טוב רצה באכילה זו שוב אחשביה לאכילה זו וז"ב ולפ"ז ל"ק ממ"ש הרוקח דכבר נודע מ"ש הרמ"ה הובא בחידושי ריטב"א על מכות דף י"ז בהא דאמר ר"ש כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דלמלקות כיון שהוא במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות וביאור הדבר דמזיד אמרי' מדאכליה אחשביה לאיסור להתחייב בכ"ש דאל"כ למה אכלו משא"כ בשוגג י"ל דלא אחשביה ולכך בעי כזית והארכתי בזה אף שהוא פשוט מפני ששמעתי מפי הרב הגאון מוה' שמחה נתן נ"י ראב"ד פה שאמר שאין כוונת הריטב"א שהאוכל אחשביה לאיסור רק שר"ש אחשביה שיתחייב בכ"ש משא"כ בשוגג וזה דבר זר שאטו בחשיבתו תלוי הא זה הל"מ רק שנחלקו במה הי' הל"מ דרבנן ס"ל דהל"מ היה לענין מלקות ור"ש ס"ל דהל"מ היה לענין קרבן ואיך שייך שלרבנן לא אחשביה לשיעור אף שאכלו במזיד ור"ש אחשביה לחומר איסור וגם אם הל"מ לא היה רק בכשיעור איך שייך שמפני שאכלו במזיד יתחייב בפחות מהשיעור ובמה נתעלה הכ"ש בזה וע"כ דר"ש אמר כיון דאכלו במזיד אחשביה לאיסור מדאכלו וכעין שכתב הח"ץ ז"ל לענין ח"ש לרבנן דהטעם הוא משום אחשביה ומה שהביא הרב מהרש"נ הנ"ל ראיה דא"כ איך ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת הא לא יפלוג על רבנן ור"ש דס"ל דאחשביה לאיסור. לא ידעתי מה קאמר דבאמת ר"ל ור"י נחלקו אליבא דרבנן ור"ל ס"ל דלרבנן לא אמרי' מגו דאכיל ליה אחשביה ולכך באמת פטור לרבנן ואינו אסור כלל ואדרבא דלפ"ז יהי' סברת ר"ל עדיפא ור"י ס"ל דלענין מלקות הוא דא"א לחייבו משום זה אבל אסור עכ"פ משום דאחשביה וז"פ. וגם מה משנו רבנן שאני בריית נשמה דחשיבה והא כיון דלא האוכל אחשביה רק שר"ש מחשיבו להיות מקרי איסור ורבנן לא מחשיבו למה יתחשב בריית נשמה טפי האיסור הוא איסור בעצמותו אף שאינו בריית נשמה וע"כ דהסברא היא שהוא אחשביה באכילתו ורבנן ס"ל דאין ראיה ממה שאכלו דאחשביה זולת בבריית נשמה י"ל דאחשביה מפני שהוא בריה וחשוב הוא כמו דחשוב לענין ביטול וז"ב. עכ"פ כיון דבשוגג ל"ש אחשביה א"כ שפיר פדו את יהונתן דשם היה יהונתן שוגג שלא ידע בהשבועה כמבואר במקרא שם וכיון שהיה שוגג שוב ל"ש אחשביה. וז"ש מפני שאמרו מטעמת א"צ ברכה והיינו כמו דבמטעמת שבולע ופולט מותר משום דלא אחשביה וכמו כן התם אף שאכל קצת ואורו עיניו ולא פלט מ"מ הא היה שוגג ובכה"ג מטעמת אף שבולע א"צ ברכה ודו"ק היטב: