שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק נ״ז סימן ג׳

ובזה נ"ל ליישב דברי הסמ"ע בסי' רמ"ה שם במ"ש דא"א לומר דכוונת הרמ"א היא למ"ש הנימוק"י פי"נ שכתב דאף אם הוא הפקר וכל הקודם בו זכה מ"מ אם קדם בע"ח וזכה נפטר המקבל מחובו ולא מצי למימר האי מהפקירא קא זכינא וחובי במקומו עומד דא"כ היו לו למור"ם לכתוב בהאי לישנא דבע"ח גובה ממנו ע"ש ותמה הקצה"ח דאיך אפשר לומר שלא יוכל הבע"ח לזכות מתורת הפקר דמ"ש הוא מאחרים ע"ש שהסיב דברי הנימוק"י לכוונה אחרת ולפמ"ש י"ל דכיון דהוא א"י להפקיר ולשיטת הסמ"ע היא בשיש לו שטר עכ"פ א"י להפקיר א"כ בשלמא אחרים שפיר יכולין לזכות דיוכלו לומר מה לנו בהיזיקו של אחר הוא ניהו דהוא א"י להפקיר ומקרי גזלן אבל מה לנו בזה אבל הבע"ח בעצמו פשיטא דא"י לזכות מהפקר ולומר שחוב שלו נשאר במקומו דבאמת א"י להפקיר חובו ולהעשות גזלן רק אחרים מה להם בהיזיקו של זה אבל הוא בעצמו א"י לעשות זאת. איברא דגם ע"ז יש לפקפק דסוף סוף יאמר דזכיתי בו מהפקר והעיקר נ"ל בכוונת הסמ"ע שהבין בהנימוק"י דכיון דבשטר אינו מועיל הפקר דיכול לגבות ממשועבדים מידי דהוה אם מכרם וכמ"ש בסמ"ע וא"כ לפ"ז שוב אף שכבר זכו בו אחרים מוציא הבע"ח מידם וא"כ בכה"ג שוב א"י לומר הבע"ח דמהפקר קא זכה דאם מתורת הפקר בא להוציא שוב א"י להפקיע זכות אחרים שזכו בו כבר וע"כ דזכה בו מתורת חבירו ושוב נפטר חבירו וז"ב כשמש: