שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק נ״ב סימן ג׳

ובזה י"ל דברי רבינו שם דמ"ש שאין חזרה בהקדש אפי' בתכ"ד היינו בתכ"ד הגדול אבל בתכ"ד הקטן יכול לחזור בו. אבל זה דוחק שא"כ היה לו לרבינו לפרש. והעיקר נ"ל בכונת רבינו שרבינו סובר כמ"ש הרשב"ם דמה דאמרו תכדכד"ד הוא בשאינו אומר שחוזר ולפ"ז מחלק רבינו דבהקדש ודאי דא"י לחזור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כל שיש לומר דעיוני קא מעיין ואינו חוזר בזה מודה רבינו דגם בהקדש מועיל לשנות בתכ"ד לכך בב"ק דס"ל להש"ס דנמלך דהקדש היינו עיוני קא מעיין דלא משני כדמשני בתמורה ולכך מדמה הקדש לשאר דברים אבל לפי מה דמסיק בתמורה דל"א עיוני קא מעיין רק דמדרבנן שפיר כ' רבינו וכל שחזר בו לא מועיל בהקדש שאין חזרה בהקדש. ובזה מיושב כל קושית המלמ"ל ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד. ומ"ש מעלתו להקשות בהא דאיבעא להו בנדרים דף ז' אי יש יד לצדקה והקשה דהרי הרא"ש ריש נדרים כ' דלכך אצטריך קרא לרבות ידות לנדרים משום דאף שחושב בלב לא מהני עד שיוציא בשפתיו ולפ"ז בצדקה דדעת הפוסקים ביו"ד סי' רנ"ח דאף מחשבה בלב מהני א"כ מאי מבעיא ליה אי יש יד לצדקה וע"ז האריך בפלפול בדרך רחוקה. ולפענ"ד יש ליישב דשאני התם דהידות מורה שמחשבתו היתה כן אבל כאן מבעיא לן אי יש יד לצדקה אם כוון לצדקה א"ל כוון לצדקה אם יכולים עניים להוציא מידו וא"כ כל שספק לנו אם כוון כן ל"ש לומר שיועיל מתורת מחשבה וז"ב ודו"ק. שוב מצאתי בת"י בנדרים דף פ"ז שכתבו בהדיא דכ"ד יכול לחזור מדאוריי' ע"ש וכבר נודע דתו"י בנדרים הוא רא"מ תלמידו של ר"ת וע"כ גם ר"ת ס"ל כן. ובלא"ה נ"ל בדברי רבינו עפ"י מ"ש התוס' ברפ"ב דנזיר דכל היכא דל"ש שאלה בהקדש ל"ש חזרה בתכ"ד ולפ"ז לכאורה צ"ב כיון דב"ה ס"ל דבתמורה אין שאלה ומשום דשאני עיולי הקדש מסוף הקדש ולפ"ז צ"ב היאך שייך שאלה בהקדש דהא מיד שאמר הוה כמסירה להדיוט א"כ כששואל הוה כסוף הקדש דל"מ שאלה כמו בתמורה וכ"ש היא מתמורה דשם נשאר הקדש הראשון כמות שהוא וכאן רצה לחזור בו וצ"ל דכיון ששואל על ההקדש ועוקר ההקדש מעיקרו שוב הוה תחלת הקדש ולפ"ז לענין חזרה שוב שפיר כ' רבינו דל"מ לחזור דהא הוה עדיין ההקדש דההקדש כבר חל והוא רוצה לחזור וא"כ גם ב"ה מודים דבכה"ג שלא היה עוקר ההקדש מעיקרו ל"מ לשאול וכשם שא"י לשאול כמו כן א"י לחזור בו וכמ"ש התוס' בנזיר דחזרה תלוי בשאלה ולפ"ז זהו כשרוצה לחזור מגוף ההקדש אבל שם בנמלך שמתחלה הי' עולה ועכשיו שלמים דאינו עוקר ההקדש רק שמשנה ענין ההקדש בזה גם הרמב"ם מודה דיכול לשאול ולחזור בו בתכ"ד וז"ב. ובפשיטות י"ל דטעמו של הרמב"ם הוא דלכך א"י לחזור בו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה דאמירתו לגבוה הי' כמעשה והא דיכול לשאול היינו משום דזה עוקר ההקדש מעיקרו ועש"ך סי' רנ"ה שם מ"ש בשם הרב בצלאל אשכנזי. ולפ"ז שם דכל דלית רווחא להקדש ל"ש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמ"ש התוס' בקידושין דף כ"ט א"כ שפיר יכול לחזור תכ"ד ודו"ק ועקצה"ח סי' רנ"ה מ"ש בזה ודבריו תמוהים כמ"ש בנתיבות ומ"ש כן הוא העיקר: