שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק נ״א סימן י״ג

ובזה מיושב מה שתמהו כלם דהיאך שייך לומר דבשביל סברת לצעורי נתיר האיסור דאוריית' ולפמ"ש א"ש דכל דיש לתלות דלצעורי שוב לא קנה דלא נתכוין לקנות בגזילה ושוב א"י לאסור דהו"ל דבר שא"ש. ובזה י"ל ע"ד הפלפול הא דמקשה הש"ס אח"כ משנים אוחזין בסכין וממנסך והקשו התוס' דלמה חזר והקשה ולא משני דמיירי באית ליה שותפות בגוויה. ולפמ"ש י"ל דהנה מבואר בחו"מ סי' קע"ו סעיף ט"ו דשותפין שהתנו השותפות עד זמן קצוב ופשע א' בתוך הזמן דעת כמה פוסקים דחבירו יכול לחלוק אף בתוך הזמן ודעת כמה פוסקים דא"י לחלוק. ולפענד"נ דע"כ לא פליגי רק באם פשע ולא קיים התנאי כפי מה שהתנ' אבל באם אסר הדבר לגמרי וכוון לצער חבירו ולהקניטו פשיט' דחבירו יכול לחלוק אף בתוך הזמן ולפ"ז כאן כיון דאמרי' לצעורי קא מכוין א"כ שוב בודאי לא מועיל שותפות דהא נתכוין להקניט חבירו ופשיט' דחבירו יכול לחלוק וכיון שכן שוב ל"מ שותפות בזה דיוכל לאסור של חבירו ובאמת מה"ט דעת הר"ן בנדרים דף מ"ה דשותפין א"י לאסור זע"ז דאדעת' דהכי לא נשתתפו וא"כ ל"מ שותפות בכה"ג ודו"ק. ובפשיטות י"ל קושית התוס' על רש"י דשפיר מקשה ממנסך דהנה גוף סברת רש"י דבהגבהה קני ויכול לאסור דהוה שלו תמהו התוס' דמ"מ אינו שלו וצ"ל לשיטת רש"י דכיון דלר"ה יכול לאסור אף במעשה כל דהו דחשוב לענין זה שינוי מכ"ש בהגבהה דחשיב מעשה להתחייב באחריות עי"ז א"כ עכ"פ כמעשה זוטא נחשב ולפ"ז זהו לר"ה אבל לר"נ דס"ל דאין אדם אוסר אף במ"ר לשיטת רש"י א"כ שפיר מקשה ממנסך כיון דאינו שלו א"כ א"י לאסור ומה מועיל הגבהה הא סוף סוף לא חשוב שלו בעצם ודו"ק. ובחידושי אמרתי לבאר הענין דלצעורי קמכוין דהנה זה הוכרחו ר"נ ור"ע לשנויי הא דאמרו בש"ס כתנאי והנה באמת יש להבין דאמאי יוכל עכו"ם לאסור דבר שא"ש והא מהראוי לומר דודאי לצעורי קמכוין דאל"כ היאך יאסר דבר שא"ש דלמא האחר ישתהו וכדומה ולא יחוש לנסוכו וכעין דאמרו בע"ז אם איתא דנסכו לא הוה מזבין לי'. אך כבר אמרו שם דלישראל טרח ומסר נפשיה לנסך ע"ש ולכך בכותי שפיר אמרו דיכול לאסור משא"כ ישראל לחבירו שפיר שייך הסברא דלמה אסר דבר שא"ש ובישראל ל"ש לומר דמשום חביבות לנסך טרח ומסר נפשיה דעכ"פ להחזיק לישראל בחזקת מנסך כזה שיטרח וימסור נפשו לנסך זה ודאי לא מחזיקין ותולין דלצעורי קמכוין ולא כוון לנסך וכעין זה כתב התב"ש בסי' ה' בסופו בטעם דלצעורי קמכוין. ובזה י"ל דלכך לא משני הש"ס דאית ליה שותפות בגווה דבאמת אם נימא כשיטת הר"ן בנדרים הנ"ל דשותפין א"י לאסור זע"ז במידי דבר חלוקה שוב מה שייך שותפות דלמה יאסור כיון שחלק חבירו לא יוכל לאסור ואיך יאסר ויתן לאחר וע"כ דלצעורי קמכוין. ובזה י"ל דלפמ"ש האחרונים דבלח בלח נאסר חלק חבירו בשותפות דלא יוכלו לחלוק ובכה"ג אין ברירה וע' מקור חיים סי' תמ"ח וא"כ שפיר י"ל דבמנסך שפיר נאסר בשותפות דל"ש לתלות דלצעורי קמכוין כיון די"ל דבאמת כוון לאסור והי' מועיל בנסוכו לאסור גם חלק שותפו. ובזה הי' מיושבין כל דברי הרמב"ם דבפ"ח מעכו"ם דמיירי בבהמה דיכול למפלג לא מחלק באית לי' שותפות בגוה דשם אף בשותפות טפי נוכל לתלות בלצעורי דאל"כ לא הוה נותנו לחבירו כל דאסרו לע"ז והא דכ' בפ"ב דשחיטה דבאית לי' שותפות יכול לאסור לא קאי באם שחטו לע"ז רק בשחטו לאחד מדברים האוסרו באכילה כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו והיינו בכה"ג דמיירי בסי' ה' בשחטו לשם עולה וכדומה דבזה ל"ש הסבר' הנ"ל ושפיר באית ליה שותפות יכול לאסרו ולכך בפ"ז מחובל ה"ז לענין יי"נ שפיר כ' דבשותפות יכול לאסור ול"ש לצעורי משום דביי"נ שהוא לח בלח שפיר יכול לאסור גם חלק חבירו ושוב לא תלינן דלצעורי קמכוין וכעין שמחלק הסמ"ע בסי' שפ"ה ומה דמקש' הש"ס ממנסך באמת הקשה הש"ך על הסמ"ע ביו"ד סי' ד' ובחידושי הארכתי ליישב ואכ"מ עכ"פ כל דברי רבינו מדוקדקים ת"ל ומיושבים על נכון: