שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק נ״א סימן י״א

ובזה יש ליישב קושית הרשב"א במ"ה על הרא"ה דמ"פ ר"נ על ר"ה מבריית' דחטאת בשבת בחוץ לע"ז ותקשי לי' לנפשיה דהא גם אם א"י לאסור דבר שא"ש מ"מ אסור באכילה לשיטת הרא"ה דהוא לא שרי לה וא"כ פקע שם קדשים מינה ונאסרה משום ע"ז ולפמ"ש א"ש דאם א"י לאסור א"כ בעי עכ"פ סי' א' דהוא לא עשה שום מעשה דהא הוא א"י לאסור רק שא"י להתיר ג"כ וא"כ בעי סי' א' ושוב בחטאת העוף בא כא' וכקושית הנקה"כ ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ מ"פ לר"נ מאי אריא חטאת עוף לתני זבח הא דוקא חטאת עוף דבסי' א' דבזבח יקשה מכי שחט סי' א' מתסר והוא קושיא נפלאה. ואולי לזה כוון הש"ך בסי' ד' במ"ש על שיטת הרא"ה דאל"כ למה פריך על ר"ע ור"י מהבריית' והיינו כמ"ש ודו"ק. עכ"פ שיטת הט"ז נרא' נכון וכמ"ש וגם מכאן סיוע רבה לשיטת רש"י דבהגבהה מצי לאסור וכמ"ש. ומה שהקשו התוס' על רש"י דא"כ מ"פ ממנסך והא שם מיירי בהגבהה דאל"כ הו"ל קלב"מ הנה בחידושי הארכתי ליישב. וכעת נ"ל דהנה התוס' בגיטין דף נ"ג כתבו דהא דלרב לא הוה קלב"מ אף דעל שעת הניסוך פטור משום קלב"מ מ"מ כיון דבשעת הגבהה הי' מתחייב ודלא נתחייב אז נתחייב על כל מה שעשה אח"כ ע"ש וביאור דבריהם כתבתי במק"א באריכות ולפ"ז שפיר פריך ממנסך דהרי רש"י פירש בחולין דהגבהה ע"מ לנסך הי' ולפ"ז כיון דא"י לאסור דהו"ל דבר שא"ש ע"כ צ"ל דע"י הגבהה נעשה שלו וכיון שנעשה שלו שוב לא יוכל לומר הש"ל דהא אם קנהו עד שנעשית שלו שיוכל לאסור ע"י ע"כ דא"י לומר הש"ל ולא גרע מאם נימא היזק שא"נ שמי' היזק כדאמרו שם ע"ב וע' תוס' שם דכל דקנהו שוב לא יוכל לומר הש"ל וא"כ שוב יקשה גם על שמואל דאמר מערב ולא אמר מנסך משום דקלב"מ וביאורו התוס' שם דטעמא דשמואל הוא משום דעל שעת הגבהה יכול לומר הש"ל ועל הניסוך פטור משום קלב"מ ולפ"ז כיון דא"י לאסור עד שנעשית שלו ע"י הגבהה א"כ שוב א"י לומר הש"ל ושוב הו"ל להתחייב גם במנסך ממש ואמאי אמר מערב ולא מנסך וע"ז משני דיש לו שותפות בגוה ויכול לאסור ול"צ לומר דקנהו עד שנעשית שלו. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ת"ש ודו"ק. ובאמת מה דפירש"י כאן דהגבהה הי' ע"מ לאסור ולא פי' דהגביה' ע"מ לגזול כמו שפי' בגיטין י"ל דס"ל כיון דא"י לאסור דבר שא"ש רק בהגבהה ע"מ שיהי' שלו לכך פי' דהגביהה ע"מ לנסך דהיינו שעיקר הגבהה הי' כדי שיוכל לאסור ובזה נ"ל ליישב דברי רש"י ויהי' הקושיא כפשוטו לרב דהיינו כיון דכל הטעם דחייב לרב הוא בשביל שעת הגבהה וזה דוקא אם ההגבהה הי' ע"מ שהי' שלו ולא לנסך אבל כיון דאין אדם אוסר ועיקר הגבהה הי' ע"מ שיהי' יכול לנסך וכל שעיקר הגבהתו הי' ע"מ לנסך א"כ כיון דבשעת הניסוך פטור משום דקלב"מ א"כ ל"ש לחייב על שעת הגבהה דבעת הגבהה הי' עיקר כוונתו ע"מ לנסך וע"ז נפטר ולא הי' דעתו שיתחייב עי"ז (ועבש"ך חו"מ סי' שצ"ו ס"ק א' שנסתפק במגביה ע"מ לאבד אם חייב וא"כ מכ"ש בכה"ג דהו"ל קלב"מ דודאי פטור על הגבהה) ובזה יש ליישב שיטת ר"ח דס"ל דגם ר"נ ור"ע דס"ל דאין אדם אוסר דבר שא"ש אבל במעשה רבה יוכל לאסור ורש"י הקשה ע"ז דא"כ אמאי מקשה ממנסך דהא שם הוה מעשה רבה ולפמ"ש מיושב די"ל דבאמת הטעם דיכול לאסור במעשה רבה משום דמעשה זוטא לא חשוב שינוי לקנות בהכי משא"כ במעשה רבה חשיב שינוי ולפ"ז שפיר פריך ממנסך דממנ"פ הניסוך לא תוכל לחשוב מעשה שיקנה ע"י להתחייב באחריות דהא קלב"מ בעת ניסוכו ועל שעת הגבהה ליכא לחייבו כמ"ש דהגבהה ע"מ לנסך הי' וא"כ אמאי יתחייב וז"ב ודו"ק: