והנה במ"ש למעלה הלא מראש דהא דמצות לאו להנות נתנו הוא לפי שלעול נתנו על צואריהם ולכך הוה כאונס והארכתי בזה. הנה כעת ראיתי בט"ז או"ח סי' קצ"ו שמדמה הך דאוכל בסכנת נפש דאינו מברך למ"ש הרמב"ם דאוכל איסורי תורה אינו חייב לשלם דמים דנפשו של אדם חותה מן האיסור לפ"ז הי' נ"ל להסביר ענין מצות לאו להנות נתנו דלא מקרי הנאה מה שנהנה מע"ז דבאמת נפשו של אדם חותה מן האיסור ורק דהוא מוכרח לקיום המצוה אבל הנאה לא מקרי דנפשו חותה מן האיסור ולפ"ז נ"ל דזה סברת הרז"ה דלפמ"ש הרמב"ם דבאיסורי דרבנן חייב לשלם דמים א"כ חזינן דל"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור א"כ לפ"ז במצוה דרבנן דאינו עול כ"כ ל"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור ומה שנהנה מהמצוה חשוב הנאה דהרי באמת מצוה דרבנן אינו כ"כ עול וע' בתוס' כתובות דף פ"ו דשיטת רש"י דבמצוה דרבנן אין כופין ואין מכין עד שתצא נפשו וא"כ אינו לעול כ"כ ושוב נהנה מן האיסור ול"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור דבאמ' נהנה מה שקיים המצוה וא"כ מזה נהנה באמת וא"ל דהמצוה לעול נהנה דז"א דזה אינו מצוה כ"כ כנלפענ"ד ואף דבאמת באיסורי הנאה אף שהם רק מדרבנן שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור אבל ז"א דאדרבא האיסור הוא מה"ת והמצוה דרבנן שוב שייך לומר דנהנה עכ"פ שעשה מצוה ואינו לעול כ"כ ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק מ״ה סימן י״ב
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא חמישאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.