ודרך אגב אומר במה שהאריך הש"ך שם לתמוה על הב"י דטריפה פסול לעדות הוא פסול הגוף בעצם וע"ז תמה עליו ועל כל האחרונים דאשתמיטתי' הא דאמרו בסנהדרין דעדי טריפה שהוזמו נהרגין ור"א אמר דהו"ל עדות שאילה"ז וש"מ דלא פסילי מחמת עצמן. והנה בהגהת הט"ז בשם מהרש"ק מצאתי שהרגיש בזה וכתב די"ל דהעידו בפני ב"ד דלא היו טריפה ואח"כ נטרפו והיא תימה לפענ"ד דממנ"פ אימת נטרפו אם לאחר גמ"ד א"כ שוב היו אז בגדר עדות שאילה"ז וקודם גמ"ד שוב נפסלו עדות קודם גמ"ד. אבל לפענ"ד היה נראה דהא דפסולין להעיד כשהם טריפה הוא בשביל דבעינן עדות שאילה"ז וכשם שאין שם עדות כל שחסר דו"ח משום שלא יכול להזימה ה"ה כשהם טריפה דא"א לקיים ההזמה. ובזה נרא' לפענ"ד דלכך נפסלו גם לד"מ אף שבזה יכול לקיים ההזמה וכמ"ש הש"ך משום דכל שלד"נ פסלה התור' משום דהם פסול הגוף כמו חרש וסומא וכדומה וא"כ אף לד"מ פסלה התור' דשם ותואר העד צריך להיות שוה לד"נ ולד"מ וכל שפסול בזה פסול בזה אף דל"ש הטעם בזה. אמנם בגוף הדבר אני תמה דהתוס' ביבמות דף כ"ה פירשו הא דהרוג יציל דהו"ל טריפה וטריפה פסול להעיד משום דלא הוה עדות שאילה"ז והרי בלא"ה פסול הגוף ואף אם נימא כמ"ש דגוף פסול טריפה דא"א להזים אכתי קשה דעכ"פ נמצא אחד מהם קרוב או פסול לא מקרי דהרי כל הטעם הוא דא"א לקיים בזה עדות שאילה"ז אבל עכ"פ נמצא אחד מהן קרוב או פסול ל"ש בזה ואף אם נימא דגם נמצ' אחד מהם קאו"פ מקרי מ"מ קשה א"כ בממון לא משכחת עדים כלל דניחוש שמא העדים הם טריפה ובממון לא אזלי' בתר רוב וגם קשה הי' לו להש"ס להקשות מלוה ולוה יציל דשמא טריפה וזה רבות בשנים הקשיתי דא"כ במכות דאמרו דלא הי' נהרג אדם מעולם קשה דהי' להש"ס לומר דשואלין לעדים אם הם טריפה ופסולין להעיד ואף דלפמ"ש כעת י"ל דגוף הפסול הוא רק בשביל דהו"ל עדות שאילה"ז וכ"כ התוס' דיש מקום לומר כן מ"מ קשה דהתוס' כתבו לענין מחלל שבת ואני אומר בכל ד"נ יש מקום לומר כן וגם לפמ"ש הש"ך דבכל ד"מ צריך שיהי' עדות שאילה"ז א"כ כל ד"מ לא משכחת לה דבממון לא אזלינן בתר רובא והוא תימה וצע"ג ועיין תומים ס"ק י"ב וגם קשה דא"כ משכחת לה דפסול להעיד ולא פסול לדון כגון טריפה ובנדה דף מ"ט לא משמע כן וצ"ע:
שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק מ״ד סימן י״ז
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא חמישאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
