שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ל״ז סימן ז׳

והנה במ"ש דלרבי דלא גזרו על שבות א"כ אין כאן חלות האיסור כלל ואף במ"ש מותר דלא כמג"א. אחר העיון נתיישבתי בדבר כיון דלא הותר שבות רק לצורך מצוה או בשעת הדחק וכמ"ש רבינו בפכ"ד משבת הלכה יו"ד וא"כ עכ"פ האיסור נהוג ונגזר גם ביה"ש רק דלדבר מצוה התירו וא"כ שוב י"ל דבמ"ש דהוה אפוקי יומא שפיר אסור דל"ש לומר דלא גזרו כלל דהא רק לדבר מצוה ולשעת הדחק שרי. איברא דבאמת י"ל דרבי עצמו ס"ל דלא גזרו על שבות ביה"ש ואין כאן חלות איסור כלל אבל אנן בדידן דבאמת הרי רבנן פליגי עליה וע' בתוס' עירובין דף ל"ד וא"כ לזה עשה הרמב"ם פשר דרק לצורך מצוה מותר וע' בה"ה שנדחק דמנ"ל להרמב"ם דרק משום מצוה התירו ולפמ"ש א"ש. ובזה י"ל דהא דכ' הרע"ב בעירובין פ"ג גבי נתנו במגדל דר"א סובר דבשבותים גזרו היינו דוקא לדידן דדוקא לדבר מצוה קיי"ל כרבי ולכך לא התירו רק שבות אחד ולא בשני שבותין אבל אם נימא דלא גזרו על שבות כלל כרבי מ"ל שבות אחד או שנים כל שהוא משום שבות לא גזרו. ובזה מיושב מה שהקש' בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' כ"ו מהא דמוקי גבי נתנו באילן כרבי והא שם יש שני שבותין כמ"ש רש"י שם ולפמ"ש א"ש דשם לרבי בעצמו ל"ש לחלק בין שבות אחד לשני שבותין ועכ"פ המג"א שפיר נסתפק לדידן דלא קיי"ל כרבי רק לדבר מצוה וכמ"ש. ובזה יש ליישב קושי' התוספת שבת בסי' ש"ז מדברי התוס' עירובין דף ל"ד שכתבו דאף בביה"ש דמ"ש התירו לרבי שבות ביה"ש וכן הקש' מרש"י בשבת דף ח' ולפמ"ש א"ש דלרבי בעצמו דלא גזרו כלל בודאי אף במ"ש לא גזרו והמג"א כ' לדידן ודו"ק היטב כי הוא דבר נפלא ת"ל: