שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ל״ב סימן ג׳

הנה מדי דברי בדיני כוליא זכור אזכור מ"ש בתשוב' לענין מליאה מוגלא שדעת הר"ש בן חפני בהג"א שם דלא בעי שתגיע לחריץ וטריפ' ואחריו החזיקו הרש"ל והט"ז והש"ך דלא כמחבר והנה לכאור' אמרתי ראיה להמחבר דגם בלקות' דמוגל' ג"כ בעי עד מקום חריץ דהרי הש"ס בחולין דף מ"ב הקשו ולחשוב שב שמעתת' וחד מינייהו לקתה בכולי' אחת דטריפ' ומשני נקובי תמניא הוו חשבינהו בחד ואפיק שב ועייל שב ואי נימא דלא בעי במוגל' עד חריץ קשה הא איכא עוד אחת מליאה מוגלא וא"ל דחדא הוא דעכ"פ לקתה בכוליא מקרי דז"א דהרי התוס' בדף מ"ג הקשו דחסרון דריא' וחסרון דשדר' נחשב כחד וכתבו לפי דאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכ"ש וחסרון דשדר' פלוגת' דב"ש וב"ה וה"ה בדידן כיון דבזה בעינן עד מקום חריץ ובזה לא בעינן למה לא חשבינן לתרתי וע"כ דבתרווייהו בעינן עד חריץ ולכך הוה חדא והיא לכאור' ראיה ברור'. אמנם ראיתי בחידושי הר"ן דף מ"ב שם שכ' דדוק בתרי אברים הוא דכל דחלוקין בשיעוריהן לא נחשב כאחת אבל אבר אחד כגון נחתכו רגליה וצומת הגידין וגלגולת שנחבס' או נחסר' דאף דלא שוו בשיעורייהו כיון דהוה אבר אחד כחד חשבינן להו וא"כ ל"ק דעכ"פ אבר אחת הוא. אך מ"מ הרווחנו בזה לענין מכת חרב דאוסר הב"ח אף בלא הגיע למקום חריץ והש"ך חולק עליו בזה נראה כדברי הש"ך דלהב"ח יקשה לחשבינהו בתרתי וכאן ל"ש דחד אבר הוא דהרי הר"ן בחידושיו שם ד"ה והא איכא בהמה שנחתכו רגליה כ' דאם שבר בדרך שבירה הרי דבעינן דעכ"פ יהי' החולי בענין אחד כמו התם שהוא דרך שבירה ולפ"ז בשלמא במוגלא ולקותא עכ"פ דרך חולי הוא דגם לקותא דרכיש דהוא שמתמסמס ונופל כ' הרא"ש שע"י חולי הוא ומזה הבאתי ראיה להב"ח וש"ך ס"ק ב' שחלקו על או"ה ודעתם דבניקב אף ע"י חולי כשר שהרי הרא"ש כ' דדוק' לקותא היא דפוסל לא בניקב ושם כ' דלקות' היא ע"י חולי א"כ משמע דבניקב אף שבא ע"י חולי כשר ועכ"פ כיון דהם בדרך אחד כחד חשבינן ליה אבל מכת חרב עם לקותא אינו בדרך אחד הי' לו לחשוב כתרי אם היו חלוק בשיעור וע"כ דגם במכת חרב בעי שיעור עם מקום חריץ וז"ב לדעתי. ובזה מיושב ג"כ מה דק"ל טובא למה לא חשיב כוליא שהקטינ' דטריפ' בבהמ' דקה כפול ובגסה עד כענב' ולמה לא חשוב דחלוק בשיעורייהו. ולפמ"ש א"ש כיון דבחד אבר הוא חשבינהו כחדא. איברא דעדיין קשה הא אינו בדרך אחד דזה לקותא וזה הקטינ' וע"כ נרא' לפענ"ד דגם לקותא דרכיש הוא מתורת הקטינ' הכוליא שכיון שנעש' בשרה כבשר המת והגיע עד החריץ אמרינן דהוה כהקטינ' ואף דשם השיעור עד כפול היינו שם כבר נתקטנ' אבל כאן באמת יש השיעור לפנינו רק שהלקותא חשיבא כאילו הקטינ' א"כ בכה"ג הוה כחד. ובזה נרא' לפענ"ד הא דהרשב"א מנה ט' מיני טריפיו' לפי שמנה גם דרכיש ותמה הב"י סי' כ"ט דאכתי אמאי לא חשיב גם כוליא שהקטינ' ולפמ"ש א"ש דדא ודא אחת היא ובלא"ה י"ל כיון דבכולי' שהקטינ' משכחת לה דכשר' כגון שניטל אח"כ כולה וכמ"ש המהרש"ל לענין ניטל ע"י חולי שדעת הכלבו שנטרפ' כבר בעת שהקטינ' ואין חוזרת לכשרות' והוא חולק ע"ז דכל שנטלה כלה אח"כ חוזרת להכשיר' ולפ"ז ה"ה בהקטינ' ע"י שנתכווצ' אם נטלה כלה אח"כ דכשר' וא"כ לא פסיקא לי' למתניה בכלל הי"ח טריפו' דשם אין לו תקנה כלל כל שנטרפ' משא"כ בהקטינ' ולפ"ז בהגיע עד חריץ ההמסס' דשם בודאי טריפ' אף שנתמסמס אח"כ כלו משום דזה מכאיב לה ביותר שפיר מתנייא בכלל ואפיק שב ועייל שב. ובזה יש לומר הא דאמר עולא שמנה מיני טרפיו' נאמרו למשה מסיני לאפוקי לקותא דרכיש ותמהו הב"י והד"מ וכל האחרוני' דהרמב"ם חשיב לדרכיש ואפ"ה לא מנה רק שמנה מיני טרפיו' ולפמ"ש י"ל דעול' סבר דהך דרכיש הוא ג"כ מתורת הקטינ' הכוליא ולכך לא חשבו בכלל הטרפיו' שנאמרו למשה מסיני כמו דלא חשיב כוליא שהקטינ' ומשום דיוכל לחזור להכשירו באם ינטל אח"כ כלו וכמ"ש ויש להמתיק הדבר דהרי רכיש בעצמו לא אמר עד החריץ וא"כ לא משום הלקות' אמר דטריפ' דהרי לא גבר כ"כ להגיע לחריץ ואפשר דיוכל להתרפאו' ורק דטריפות' דהוה כהקטינ' ולפ"ז לא נחשב בכלל השמנ' טרפיו' אבל לדידן דקי"ל עד החריץ ובזה אף שינטל כלו טריפ' דכאב' גדול ע"י ההמסס' עד החריץ וא"כ שפיר נחשב בכלל נטולה ובזה משום נטולה פסול'.