שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ג׳ סימן ז׳

והנה מצאתי בפ"י בדף נ"ב בתוס' ד"ה יוצאין כרוכין שכתב הטעם דלנוי שרי ולשמור אסור אף דתכשיט שרי טפי לאדם משום דלנוי מחזי כמאן דאזיל לחינגא דבשעה שרוצה למוכרה מיפה אותה ומטיל עליה דברים שהם לנוי ובאמת שהם דברים חדשים והרי בכלבים ועופות וחתולים דל"ש דאזיל לחינגא ועמג"א ס"ק ו' ואפ"ה אסור לנוי ועוד דהרי פוקק זוג שבצוארה דאמרו בהדיא הטעם דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ואפ"ה התירו בחצר כדאמרו בשבת ס"ד ובש"ע סי"א והרי כל לנוי אסור בשביל דמחזי דאזיל לחינגא ומהראוי שיהיה מותר בחצר. וע"כ נראה ברור דלתנהו לדברים האלו. והרווחתי בזה דמיושב היטב בזה דברי הסמ"ג שפירש דלכך אסרו זוג שבצוארה אע"ג דפקוק משום משאוי ודבריו תמוהים כמ"ש המ"א ס"ק ו' דהא בש"ס אמרו משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ואני תמה ביותר דא"כ למה מותר בחצר. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמחזי כמאן דאזיל לחינגא שייך משאוי וכמ"ש הפ"י והוה כמו לנוי דאסור דבזה בודאי שייך הטעם דאזיל לחינגא ומטיל עליהם דברים שהם לנוי כדי ליפותם וז"ב. שבתי וראיתי שבלא"ה דברי הסמ"ג נכונים דבחצר ליכא משום שביתת בהמתו וכמ"ש הריב"ש סי' כ"ד בשם הרשב"א ועיין מג"א סי' רמ"ו ס"ק י"ב ולפ"ז בכל הני דאסרו חז"ל לצאת אינו רק לרה"ר אבל בחצר מותר ומלשון הפוסקים לא משמע כן ועיין בתוס' דף נ"ג ד"ה מהו ליתן שכתבו דאין לפרש דבעי למיסר חצר אטו רה"ר כדאמר גבי אשה דגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך ומטיילת בחצר. ולפענ"ד היא תימה גדולה דאיך אפשר לאסור בחצר כיון דעיקר האיסור הוא משום שביתת בהמתו והרי בחצר אינו עובר על שביתת בהמתו ועיין מג"א ס"ק וא"ו וא"כ בחצר ליכא משום שביתת גופו ואינו אסור רק להוציא משא ברה"ר ולמה יהי' אסור בבהמה ודברי רשב"א מוכרחים דהא כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה לא גזרו כמבואר בשבת קכ"ד ובמג"א ס"ק וא"ו. הן אמת דהתוספת שבת חילק על המג"א דדוקא במחמר ומשום פסידא התירו זאת אבל לא ראה דברי הר"ן בע"ז גבי שאלה ונסיוני שכתב בהדיא בשם הרשב"א שגם הוא הסכים כן דאין לחוש לא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר בבהמה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו לא גזור במקום פסידא. גם מה שרצה לחלק שם דבמחמר דאיכא תרתי משום שביתת בהמתו ומשום מחמר אסרו אף בכרמלית ג"כ תמוה דלא ראה דברי הר"ן שם דא"כ אין מקום לקושייתו בע"ז שם. וע"כ נראה דהתוס' חלקו על הרשב"א וס"ל דאף בבהמה גזרו וצ"ע בזה. אך י"ל דבאמת זה כוונת התוס' במ"ש דבבהמה לא גזרו משום דכל שפטור אבל אסור באדם בבהמה מותר ומה שהביאו מזוג פקוק הוא משום דס"ל כהסמ"ג דמפרש ג"כ משום משוי מיהו תימה דא"כ איך נחלקו בדף ס"ד אי בפקוק אסור משום כל מה דאסרו חז"ל והא בבהמתו לא גזרו ומה גם דהסמ"ג עצמו אוסר בכרמלית וע"כ הדברים צ"ע. גם מ"ש התוס' דהבהמה נטלת בשבת צ"ע דהא אסור משום משתמש בבע"ח ואולי ע"י צדי צדדים וגם דבחצר מותר דהא אינו רק משום שבות ובבהמתו לא גזור ודו"ק. ועכ"פ נראה לי ראיה ברורה למ"ש הב"י סי' ש"ה והרמ"א סי' רמ"ו דביו"ט ל"ש שביתת בהמתו דהרי לא מצינו שגזרו חז"ל בבהמה לצאת באותן דברים ביו"ט כיון דאסור משום שביתת בהמתו וע"כ דל"ש לאסור בשביל זה ביו"ט דאינו אסור שביתת בהמתו. והנה לפמ"ש דמשתמש בבע"ח ג"כ ל"ש בחצר ובזה נראה לי דמה דמבואר בסי' ש"ח סעיף ל"ט וסמ"ז דאסור לטלטל בהמה חי' ועוף ולא אסור משום משתמש בבע"ח ובגליון הש"ע כתבתי דל"ש שמוש בע"ח רק להנאת האדם וצרכו ותועלתו. וכעת נראה דבלא"ה מותר כיון דאינו רק מדרבנן בחצר לא גזרו. שבתי וראיתי דזה טעות דכיון דמשתמש בבהמה הוא איסור משום שמא יחתוך זמורה וזה שייך אף בחצר וא"כ הוה חדא גזירה ודוקא במקום דהאיסור משום משוי דלא אסור רק ברה"ר ל"ש לגזור משום רה"ר אבל בשמוש בע"ח אסור אף בחצר ולפ"ז דברי התוס' שכתבו דבהמה נטלת צ"ע ואולי ע"י חבל וכדומה. ומן האמור מבואר דעכ"פ בבית מותר לקשור התרנגולים שתי רגלים יחד שלא יוכלו לברוח דמה דאסרו אינו רק בכרמלית עכ"פ אבל בבית וחצר שרי לכע וכ"כ בחיי אדם דשרי והמהרי"ח בהג"א ס"פ במה בהמה דנסתפק הוא דוקא לצאת לרה"ר ככל הני דאסרו בפרק במה בהמה ובאמת שאנן קיי"ל דעקוד דוקא יד ורגל ואף למאן דאוסר בעוקד שתי ידים או שתי רגלים לבד הוא דוקא בקשור לגמרי לא בכה"ג שאינו רק שלא יוכלו לברוח ועיין בק"נ ס"פ במה בהמה אות י"ג ע"ש ועכ"פ בחצר ובית ודאי מותר לכ"ע ובאמת שלא ראיתי בב"י מוזכר כלל הך דהג"א בשם מהרי"ח וצ"ע. אבל הדין דין אמת דעכ"פ בחצר מותר ואולי גם בכרמלית אף אם נימא כהת"ש דלא כמג"א משום שהערוך מתיר בהדיא וכבר כתבתי דדברי הת"ש תמוהין. וזכורני שראיתי בספר מאמר מרדכי בדרך העבר שצועק ככרוכיא על ספר חיי אדם וכעת אינו ת"י ולא ידעתי למה והדברים נראים נכונים: