שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ג׳ סימן ד׳

והנה בתוס' עירובין מ"ג בד"ה הלכה בסה"ד מבואר דמשתמש בבע"ח אסור גזירה שמא יחתוך זמורה ובזה מיושב דברי רש"י בשבת קנ"ד בהא דאמר אביי משתמש מר בבע"ח ופירש"י ותנן אין רוכבין ע"ג בהמה וה"ה לכל תשמיש והדבר היה תמוה בעיני בראשית ההשקפה דשם הטעם משום שמא יחתוך זמורה. אך בדברי התוס' מבואר דגם שמוש בבע"ח אסרו בשביל זה והכל גזירה אחת שוב מצאתי במג"א סי' ש"ה ס"ק יו"ד שהרגיש בזה. ובזה אמרתי במה דאמר אביי לרבה קמשתמש בבע"ח והלא הי' צ"ל למדתנו רבינו שאין משתמשין בבע"ח או למדתנו רבינו שאין רוכבין ע"ג בהמה. ולפמ"ש א"ש דבאמת במשנה שם י"ל דשמוש מותר רק שאין רוכבין ע"ג בהמה ומשום חיתוך זמורה רק שמשמע ליה לאבי' דגם זה בכלל אין רוכבין וע"ז אמר לי' קמשתמש מר בבע"ח ואולי אין איסור כלל בזה וע"ז השיב לו דבאמת אסור רק שהיה בצידי בע"ח ודו"ק היטב. ומזה לכאורה ראיה ברורה דשימוש בבע"ח אינו רק משום גזירה שמא יחתוך זמורה דלא כרמ"א דאל"כ היה לו לומר למדתנו רבינו אין משתמשין בבע"ח. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דבאמת צ"ב למה לא יהיה אסור ורכוב ע"ג בהמה משום דמצווה על שביתת בהמתו והשתא דנטירותא יתירתא אסרו משום למען ינוח כמ"ש רש"י ותוס' שם ומכ"ש לרכוב ע"ג בהמה. אך באמת נ"מ לענין בהמה שאינה שלו דלא שייך משום שביתת בהמתו ואסרו משום גזירה ולפ"ז בבהמה שלו י"ל דאסור לשמש בבע"ח הוא בשביל דאם נתיר לשמש שוב לא יהיה מנוח להבהמה וע"כ הרחיקו שלא להשתמש כלל ושפיר העתיק רמ"א דשימוש בבע"ח אסור מצד עצמו והיינו באופן שהוא בהמתו ואביי שם ידע דאינה בהמתו של רבה ולכך הוכרח לפרש משום דאין רוכבין ע"ג בהמה. ובזה ניחא מה שהעתיק המחבר דיני דשימוש בע"ח בסי' ש"ה משום דיש בו גם משום שביתת בהמתו ואתי שפיר דברי רמ"א ודו"ק. ולפ"ז הי' מקום תקנה להפקיר הבהמה ביום השבת דאז ל"ש שביתת בהמתו והי' מותר ע"ד המבואר בסי' רמ"ו ואז שוב מותר העכו"ם או אחר להוציאה וגם הוא בעצמו כל שאינו רוצה לזכות בה בשבת והיתה מותרת לצאת בשבת בכל הדברים וזה דבר חדש: