שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ג׳ סימן א׳

אמרו חז"ל בשבת דף למ"ד ומאי דבריו סותרין זא"ז כתיב אל תען כסיל כאולתו וכתיב ענה כסיל כאולתו ל"ק הא בד"ת הא במילי דעלמא. ולכאורה צ"ב הא לא מוזכר שום רמז במקרא והיכן מצאו זאת לחלק כן. אך נראה דהכוונה פשוטה דהנה מה שצריך לענות את הכסיל הוא למען לא יחשוב הכסיל כי מה ששותק כהודאה דמיא ומודה לכסילתו והנה במילי דעלמא לא יגיע החסרון רק שהכסיל יחשוב כי גם החכם מודה לדבריו וישוה אותו לו זה אינו חסרון כ"כ ומוטב שלא יענהו משינצח הכסילים וכבר כתב הרמב"ם כי מדת נפשו תיקר בעיניו משינצח הכסילים לא כן בד"ת כי אם הכסיל בסכלותו מלגלג על ד"ת הנה כשישתוק יחשוב הכסיל כי יפה השיב ובחכמתי כי נבונותי השבתי על דברי תורה ובזאת אין לו לחוס על נפשו ומצוה לטרוח ולהשיבו כדי שלא יהיה חכם בעיניו והמעיין יראה שזה מבואר בכתובים דבכתוב הראשון כתיב אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה והיינו במילי דעלמא דאין החסרון רק שע"י השתיקה יחשוב הכסיל כי שוה לו ע"כ הזהיר שלמה בחכמתו שאל תען כסיל באולתו מחשש פן תשוה לו גם אתה כי מה בצע בזה ויקר נפשו בעיניו ואח"כ אמר ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו והיינו בד"ת שאז השותק עושה רע שהכסיל מלגלג ע"ז ולא יחוס על נפשו וזה שאמרו כאן בד"ת כאן במילי דעלמא מרומז בכתובים ועיין רש"י שם ואלו כוון לזה. והנה על זה באתי במגלת ספר כתוב יען כי ראיתי קונטרס אחד נקרא בשם ילד זקונים ושמו העצם בל אשא על שפתי פגול הוא לאחד מהמתחכמים בזמנינו ובו מלגלג על גזירת חז"ל בשלשה דינים וד' יודע כי רחפו עצמותי איך זקן שכמותו יעסוק בדברים בטלים ויתן להדפיס דברי תיעובים כאלה על הספר ולא יבוש ולא יכלם בדברי רוח כאלה להשיב על חכמינו ז"ל האמתיים וע"כ אמרתי אם כי בעיניך פרץ ד' פרץ עזה וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' בכ"ז יען כי לבי ככנור יהמה אמרתי לציין דברי שגגה שמצאתי בו. הנה זה יצא ראשונה שכתב להתיר השמעת קול בכלי שיר הנקרא ארגעל בשבת וז"ל הסרוח כבר הורה זקן הר"י בעל התוס' ד"ה תנן וז"ל וכו' דלדידן שאין אנו בקיאין לעשות כלי שירים ליכא למגזר ועפ"ז כתב הרמ"א בסי' של"ט וי"א דבזה"ז הכל שרי עכ"ל יחנק בפיו. והנה על דבר זה ידוו כל הדווים ובראשונה מראש צורים נראה לכאורה בראשית ההשקפה תמהני דכבר נודע דכל דבר שהי' בגזירה אף דבטל הטעם לא בטל הגזירה וראיתי בב"י שהרגיש בזה וכתב דאף דאמרו פ"ק דביצה דכל שהיה בגזירה אף שנתבטל הטעם לא בטל האיסור אפשר דהתוס' מדמי לי' למשקין מגולין דעכשיו שאין הנחשים מצויין דשרי ומאד תמהני דל"ד לשם דבמשקין מגולים גם בימי חז"ל דהיה הגזירה הי' מקומות דלא חשו לזה משום שלא הי' נחשים מצויים וא"כ אנן בזה"ז כאותן מקומות דמי משא"כ בזה דבימים הראשונים אסרו בכל המקומות א"כ אף שבטל הטעם לא בטל הגזירה וכמ"ש התוס' בע"ז דף ל"ד בהדיא וכבר האריך הרחיב בזה הדיבור הפר"ח ביו"ד סי' קי"ו ותמהני שהמ"א בסי' תס"ח ס"ק א' מביא החילוק הלז בשם המזרחי הלכות חמץ ולא הזכיר שכן הוא בהדיא בתוס' ועפר"ח שם ובאמת שהב"י כתב דמהרי"ק חולק ע"ז וכתב שכן נראה מכל הפוסקים שלא חלקו בזה וראיתי בט"ז שכתב בשם הב"י לחלק דש"ה דל"ש ותמהני דהביא כן בשם הב"י מה דלא נמצא בב"י וגם גוף החילוק לא נזכר ועיין מ"א סי' ס' ס"ק זיי"ן מה שמחלק בשם הרא"ש וגם חילוק זה לא שייך כאן וגם הרא"ש עצמו לא סמך על חלוקו כ"א לחפש קצת זכות כמ"ש הב"י שם בשמו ע"ש וע"כ צ"ע גוף חלוקו של התוס' ואף אם נקבל חלוקו של התוס' כבר האריך בזה בן אא"ז בשער אפרים סי' ל"ו דע"כ לא התירו התוס' רק טיפוח וריקוד ביד ורגל דחיישינן שמא יעשו כלי שיר ע"ז כתבו דלא בקיאין בזה אבל לתקן כלי שיר כולנו בקיאין ע"ש שהאריך בזה ודבריו נכונים לכל הישר הולך וגם לשון הרמ"א הוא רק על סיפוק וריקוד וכתב דלא בקיאין בעשיית כלי שיר ועיין סי' של"ח ס"ב בהג"ה ומג"א שם ועיין ט"ז יו"ד סי' רפ"ד ס"ק ג' והש"ע אוסר שם אף בחוה"מ לנגן בכלי שיר ואף דמתוס' ביצה דף למ"ד ד"ה אין מטפחין משמע קצת דשרי בחוה"מ (וביותר משמע כן בתוס' מ"ק דף כ"ג ע"ב ד"ה אבל) יש לדחות למעיין שם ודו"ק עכ"פ מבואר באר היטב דלתקן כלי שיר יש חשש גם האידנא ומאד תמהני כיון דמתיר לנגן בארגעל היאך שייך דלא בקיאין בכלי שיר הא הפורטים על פי הנבל ודאי בקיאין בזה וע"כ אין לדבר הזה מקום. אחר שכתבתי כ"ז ימים רבים אח"כ בא לידי קונטרס אלה דברי הברית אשר נדפס באלטונא שנת תקע"ט שם נקבצו אבירי הרועים הרבנים גאוני הדור אשר עמדו בפרץ בדבר שינוי התפלות והארגעל אשר כוננו המציקים והמתפקרים בימים האלו וגם האיש ההוא עוד ילדות היתה בו ובוצין בוצין מקטפיה ידיע גם בעוד צעיר לימים פרחה בו צרעת ממארת ורבו עליו חכמי הדור וע"כ הודה ולא בוש כי טעה ואח"כ כי זקן בא בימים חזר על הראשונות ככלב שב על קיאו והדפיס הדברים על ספר והנה דברים רבים אשר יש לי עוד בענין זה אך כי כבר קדמוני הרבנים שמה אינו בדין שיניף המקצר על המאריך ואתה תחזה שם אנשי חיל יראי אלקים אשר בערה בם אש ד' וקמו לעזרת ד' בגבורים תנצב"ה יעלזו חסידים בכבוד ויבדלו החיים ויחיו לחיי עד. שוב זכיתי לראות ספר צרור החיים ובחלק קול השיר מאריך בזה ות"ל שכבר הרגשתי בכל מ"ש גם לא ידע משו"ת שער אפרים הנ"ל יעו"ש ובתוס' מ"ק שרמזתי לעיל הדבר מבואר בהדיא דבחה"מ ל"ש שמתקן כלי שיר דלא כשער אפרים ובנו הרב בהג"ה ז"ל שלא זכרו זאת. ומ"ש הטעם השני דכיון שאמרו חז"ל במגילה חביבין ישראל שבכ"מ שגלו שכינה עמהם ודרשו על ואהי' להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות שבבבל ובח"ל וא"כ כיון דיש להם קדושת המקדש הא קיי"ל אין שבות במקדש והטעם כמ"ש הכ"מ בסוף הלכות בית הבחירה דכהנים זריזין הם וא"כ ה"ה לדידן ב"ד שבכל עיר ועיר וראשי העדה זריזין הן שישמרו משמרתם שלא יבואו לידי חילול שבת ע"י מלאכה והביא ראיה דאם התירו לשנים לקרות בספר דאם ישכח האחד חבירו יזכירהו מכ"ש לב"ד וציבור משגיחין להמקום המקדש שלא לחוש לחשש רחוקה שמא יתקן כלי שיר זה תו"ד. הנה נבהלתי על המראה איך ימלא לב אנוש לאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר ואינו כדאי לדבר בזה. אך כבר כתבתי כי אמרו חז"ל דבד"ת ענה לכסיל ואף כי לכסיל רשע זקן אשמאי כזה מצוה לענותו ביד חזקה. והנה על כל פרט ופרט יש להשיב דלדבריו שחשב בהכ"נ ובתי המדרש לקדושת המקדש דלא שייך שבות א"כ לדבריו יפלו ח"ו כל השבותין של שבת בבהכ"נ ובהמ"ד והנה מבואר להיפך ולדבריו מותר להשמיע קול בפעמונים שבפרוכת והט"ז אוסר ביו"ד סי' רפ"ב ס"ק ג' והמ"א שהקיל בסי' של"ח ס"ק א' כמה טרחות טרי' לרישי' עד שהתיר ולדברי הנרגן הזה ל"ש שבות דקול בבה"כ כלל וגם תמהני דמדוע חרד על דבר הארגעל שבודאי עכ"פ אין בו מצוה וחיוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן רק שחשבו להתעוררות לתפלה עי"ז מה שהוא באמת להיפך ועינינו הרואות בכל מדינת פולין וליטא ורוב מקומות ישראל שאינן יודעין מזה והתפללו ויתפללו בכוונה נכונה מה שהוא להיפך בעוה"ר במקומות שמשתמשין הארגעל עכ"פ מצות לולב ושופר ומגלה וכדומה שנדחו בשבת בשביל שבות דרבנן ולמה לא חרד לדבר ד' ולקיום מצותיו אין זה כ"א רוע לבבו לב הותל הטעהו להסית ולסמא עינים עורות בדברים בטלים וגם הא כבר נודע דאין שבות במקדש לא אמרו רק בדבר שהוא לצורך קרבן או לצורך המקדש בעצמו אבל לא מה שהוא צורך מצוה שנעשה במקדש ותדע שהרי ערבה לא דחה במקדש כ"א ביום אחד ולא כל שבעה ומה דפירש רש"י בר"ה דף כ"ט דלכך במקדש תוקעין משום דל"ג על שבות במקדש הוא באמת תמוה וכבר האריך בזה בטורי אבן שם ע"ש שדחה פירש"י ובמק"א כתבתי דכוונת רש"י דכיון דבמקדש הי' תוקעין מלבד השופר בחצוצרות רק שהשופר מאריך כמבואר בר"ה דף כ"ו כ"ז וא"כ החצוצרות שהי' רק במקדש זה הוה שבות דמקדש שאינו נוהג רק במקדש ולכבוד הקרבן וזה היה מותר א"כ אם נאסר השופר יהי' יציבא בארעא וכו' דמצות היום הי' עיקר בשופר דלכך הי' מאריך ולא יתכן לכך התירו גם לתקוע בשופר אבל לחדש דכל מצות אף שאינו לצורך קרבן ומקדש ביחוד ג"כ מותר ודאי לא יאמר אדם שיש לו ריח תורה ומכ"ש להוסיף טלאי ע"ג טלאי דגם בבהכ"נ שלנו יש לו דין מקדש זה לא יעלה על לב ואף דעשאוהו לקצת דברים כמקדש היינו בתורת חומרא לנהוג בו קדושה אבל פשיטא דאין לבהכ"נ דין מקדש. ובלא"ה כיון דעיקר הטעם הוא משום דהכהנים זריזין א"כ קשה קושית חז"ל בפסחים דף ל"ו אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין. ומ"ש דבפני הב"ד וראשי הקהל מקרי זריזין זה ודאי ליתא ואף דאמרו בפסחים שם ציבור שאני ופירש"י דכיון שנעשה מעשה בב"ד הוה כזריזין ש"ה דכל מעשה לא היה רק עפ"י צווי ב"ד אבל כאן שאין הב"ד אומרים כלום רק שעומדים לשמוע והמנגן יטעה ויתקן הכלי שיר מה מועיל עמידת הב"ד וגם ל"פ חז"ל ואם הב"ד לא יבאו לבהכ"נ או בבהכ"נ אשר אין הב"ד מתפללין יאסר ובכל כה"ג אמר ולא פלוג ואסרו בכלן ובפרט בדבר שאינו לצורך כ"כ ולדבריו הי' כל אמירה לנכרי בבהכ"נ מותר דאינו רק שבות והוא שבות קיל כדאמרו בעירובין דף ס"ו ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין בו מעשה לחד פירוש שם. וראה כמה טרחו בשבות דכבוי נרות בשבת בבהכ"נ שיש בו סכנה מפני הדליקה ח"ו וכמה טרחות טרח השב יעקב חלק או"ח להתיר ולא עלה על לבו דאין שבות בבהכ"נ וכמה פוסקים טרחו בזה ולא ענו דבר מזה וע"כ דפטומי מילי נינהו. ומ"ש שהתירו בסי' ער"ה ס"ח לקרות ביוה"כ לאור הנר מפני שאימת יוה"כ עליו היינו מפני אימת יוה"כ לא משום דאין שבות בבהכ"נ ובא וראה שהרי"ף התיר לתקוע בר"ה בשבת בב"ד שלו וכל הראשונים חלקו עליו בזה ומי לנו ב"ד קבוע יותר מהרי"ף ואפ"ה אין מחזיק בידו ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ג שהביא זאת וכתב שכל הראשונים חלקו עליו וע"כ דל"פ חז"ל בתקנתם וגם חששו לב"ד שאינו יפה ואף כי בעוה"ר בזמנינו שאין הדור יפה ואם יהיה חלילה ב"ד כמותו לא ירבה בישראל אז יפרקו עולו של הקב"ה ויראת שדי יעזובו ואיך נסמוך על הב"ד זה והוא הביא זאת ודחה בחלקלחות לשונו בלי מענה. ולמען יסכר פה דוברי שקר אראנו מה שמצאתי בתוספתא פ"א דיומא משנה ח' איזה הוא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין בפה לא בנבל ולא בכנור הרי דגם במקדש לפני הכה"ג לא היה בנבל וכנור משום דאסור ביוה"כ וכ"כ המפרש שנדפס מחדש שמו מנחת בכורים על התוספתא ואצבע צרדה לא היה שבות כלל כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קנ"ד ובאמת אין שבות במקדש ל"ש בזה דלא אמרו רק בלצורך קרבן או לצורך המקדש ובזה מיושב קושית המלמ"ל פ"ח מבית הבחירה הי"ב ועיין עירובין דף ק"א ודו"ק: