שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק כ״ז סימן ט׳

ובזה אמרת ע"ד הפלפול ליישב קושית הש"ך בסי' קס"ג ס"ק מ"ג על המחבר דהעתיק לשון הרמב"ם דחיישינן שמא יגע בידים והא הוא פוסק בסי' קכ"ד סי"א דגם ניסוך דרגל שמי' ניסוך וא"כ כיון שדורך ברגליו שוב אסור משום הרגל ולפמ"ש א"ש דאדרבא כיון דיכול לנסך ברגל ולא שכשך א"כ שוב מהראוי להתיר דהי' יכול לשכשך ולא שכשך ומה שדייק הכ"מ מלשון הרמב"ם הלז דס"ל דנסוך ברגל ל"ש ניסוך דאל"כ ת"ל דאסור מחמת הרגל ול"ק דמיירי בלא שכשך דז"א דכיון דרבינו גזיר בכפות אטו שאינו כפות וא"כ מכ"ש דיש לגזור אטו שכשך וגם יש להחמיר שמא שכשך ולאו אדעתי' דישראל וע"כ דניסוך ברגל ל"ש נסוך אבל לדידן שפיר העתיק הב"י דברי הרמב"ם דכיון דלדידיה גזר אטו כפות ממילא גם משום הניסוך דרגל יש להחמיר ואולי שכשך דא"א לשמרו כ"כ ודו"ק היטב. ומ"ש לפקפק על מ"ש בכונת הש"ס בדף נ"ט דמיירי דלא ציירו כ"כ והוא כתב דא"כ נמה נקט רש"י דא"א לשמרו שלא ישכשך בעת ההוצאה והא גם בעודו שם יכול לשכשך וכמ"ש באמת ל"ק דודאי בעת שהוא שם יוכל לשמרו וירגיש אם הניע ידו אבל בעת הוצאה דע"כ מניעו הישראל כדי שיוציא את ידו א"כ לא יוכל להרגיש כ"כ ואדרבא אם נימא דלא יוכל להניע ולהניד כלל א"כ גם בעת הוצאתו אין כאן חשש כלל דהרי כל שהוא כפות כ"כ ל"ח מגע כלל וגם לשון הש"ס נקטוה לידי' כי היכא דלא לשכשך משמע דיכול לשכשך רק שנקטוה שלא שכשך ודו"ק: