שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק כ״ז סימן י׳

והנה הפנ"י בגיטין דף נ"ג הקשה עמ"ש התוס' דשמואל ס"ל ג"כ דהגבהה צורך ניסוך רק דכיון דבשעת ניסוך פטור גם על הגבהה פטור דקלב"מ וע"ז הקשה דהא באמת אאאדשא"ש ואוקמ' בחולין מ"א בישראל מומר ולפ"ז איך יכול לומר הש"ל דהא בשעת הגבהה נסך ומקלי קלי לי' דמומר אוסר במגע וכתב דאפשר דשמואל ס"ל כמ"ד דאדם אדשא"ש וא"כ ל"צ לאוקמ' במומר. והנה שאלני החריף מוה' איצק שמעלקיש נ"י דהא שמואל פסק ביבמות פ"ז כר"י ור"ש דס"ל אאאדשא"ש והנה זה אפשר ליישב די"ל דהתוס' אזלו לשיטתם במנחות ט"ו שכתבו דגם ר"י ור"ש ס"ל בדאוריית' אדם אדשא"ש וא"כ ממיל' גם שמואל ס"ל כן בדאוריית' ולק"מ אך תמה אני על גוף קושית הפ"י דממנ"פ אם נימא דמיירי בישראל מומר ואוסר תיכף בהגבהה ושוב בודאי א"א לאוקמי במנסך ממש דהו"ל קלב"מ דל"ש לומר מדאגבהה קניא ומתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך דהא אמרת דבשעת הגבהה אוסר וע"כ לא נדחקו התוס' אליבא דשמואל רק בישראל כשר דאינו אוסר עד שעת ניסוך ובשעת הגבהה קניא ול"ש קלב"מ מוכרחין התוס' לחדש דבשעת הגבהה יכול לומר הש"ל אבל אם נאסר בשעת הגבהה שוב נתחייב מיתה תיכף ותמה אני על פה קדוש יאמר זאת וא"ל דעל שעת הגבהה לא נתחייב עדיין דאינו ברור שניסך אז דמלבד דכיון דראינו אח"כ שניסך א"כ מהראוי לומר הוכיח סופו על תחלתו ועיין בחולין ל"ט וביו"ד סי' ד' ובפרט במומר אף גם דאם נימא דלא אסור שוב יוכל לומר הש"ל וממנ"פ פטור וז"ב ופשוט. גם דבריו שכתב דשמואל יסבור דאדם אדבשא"ש תמוהין דמשמע דלמ"ד אאאדשא"ש מוקמינן במומר וזה א"א דס"ס אינו שלו ואדרבא למ"ד אדם אוסר רק דאמרינן לצעורי א"כ אמרינן דמומר ל"ש לצעורי אבל למ"ד דבאי' לי' שותפות בגוויה יכול לאסור לא נצטרך לאוקמ' במומר כמבואר בסוגי' שם וא"כ מצי לאוקמ' גם למ"ד אאאדשא"ש ובאית לי' שותפות בגוי' וז"ב ופשוט ודברי הפ"י תמוהים מאוד לפע"ד אמנם אי קשיא הא קשי' לר"נ ור"ע ור"י דאמרו דבישראל אמרינן לצעורי ומוכרח לאוקמ' במומר לשיטת התוס' דגם שותפות ל"מ א"כ יקשה על רב דאמר מנסך ממש והא הו"ל קלב"מ וא"ל דמשעת הגבהה נתחייב ומתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך דהא במומר אוסר תיכף וקלב"מ והיא תמי' גדולה ורב באמת ס"ל דאאדשא"ש כמו שנראה ביבמות שם ובתשובה אחת הארכתי בזה וא"כ ע"כ דס"ל דלצעורי קמכוין בישראל לר"נ ור"ע הנ"ל וכדמוקי לה בש"ס וא"כ ל"ש קלב"מ ועיין בתוס' בחולין מ"א דכתבו דלהנך מ"ד הו"מ לאוקמא מנסך כשנגע בו ועיין מהרש"א שם דמומר יוכל לאסור בנגיעה והוא תימה לפענ"ד דא"כ שוב הוה קלב"מ ואדרבא י"ל דמיירי דלא נעשה עדיין מומר רק פ"א וא"כ אינו אוסר בנגיעה ושייך קלב"מ דבשעת הגבהה לא אוסר ודברי התוס' צע"ג ובלא"ה נרא' דהנה שיטת הש"ך בסי' שצ"ו בחו"מ דאם הגביה ע"מ לאבדה דאינו קונה ולפ"ז ע"כ הא דאמרו מדאגבהה קניא היינו משום דאגבהה ע"מ לגזלה וכמ"ש רש"י בגיטין שם ולפ"ז בישראל מומר דהוה אגבהה ע"מ לאבדה ולא קנאה כלל ושוב בודאי הוה קלב"מ וא"כ בלא"ה קשה דהו"ל קלב"מ וע"כ נרא' העיקר דבהגבהה ע"י כלי לא יוכל לאסור דהו"ל נגיעה ע"י ד"א. ומ"ש התוס' דהומ"ל דנגע בו היינו שנגע בו בידו רק דא"צ לשכשך אבל ע"י כלי לא נאסר וא"ש ודברי הפ"י תמוהין וצע"ג וע' בש"ע סי' קכ"ד סי"ח בהג"ה ובש"ך שם דבנגיעת כלי ודאי אינו אוסר והרי ע"י שחותם הכלי בחב"ח מותר העכו"ם ליגע וז"פ ועוד כתבתי בזה בסוף התשובה בסוגיא דרבוצה מה ששייך לכאן לתשלומת הדברים ונכתבו שם שלא בהשגחה: