ובגוף הקושיא של מעלתו דהיאך יכול לקנות לעצמו היה נראה לפענ"ד דבאמת הטעם דאין שליח קונה לעצמו נראה לפענ"ד דהוא מטעם דל"מ לקנות דבמשיכה וחזקה צריך להיות מרשות המוכר לרשות הלוקח וכאן כבר היה ברשותו ושטר ודאי ל"ש דלא נתן לו השטר וגם מעות הא לא נתן לו הכסף להמוכר לשם קנין ואף שנתן לו מעות כל שלא הודיעו שהוא קנה ולא נתכוין להקנות לו ובמה קנה וכן נראה מהמח"א שם. ולפ"ז זהו במכירה אבל שם דהא דיכול למכרו הוא משום דהוה כמשיב אבידה א"כ הא באבידה קיי"ל דשם דמיה ומניחן והטעם דגוף הדבר בלא"ה נקנה לו דהרי הולך לאיבוד ורק דצריך ליתן מעות עבור החפץ דאל"כ אסור ליגע בו דמאי נ"מ אם ילך לאיבוד או שהוא לא יתן לו דמים וא"כ מה נ"מ אם השליח יתן דמים או אחר הא גוף הדבר א"צ לקנות רק ליתן דמי החמץ ואף דצריך שומת ב"ד ולא הוה משיב אבידה כ"כ כמ"ש התוס' בפסחים שם היינו דלא הוה כ"כ משיב אבידה שלא יצטרך שומת ב"ד אבל כל ששמוהו ב"ד שוב לענין הדמים שפיר אין נ"מ בין הוא בין אחר דגוף הדבר הוה כאבידה וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הסמ"ע בסי' קע"ה סט"ו וגם המח"א האריך בזה דשם לענין מצרן דכיון דהשליח מצרן הוא א"כ גוף השדה נקנה לו דאף אם אחר קונה השדה הוה כשלוחו של המצרן וא"כ שוב אין נ"מ אם הוא יתן הדמים או אחר וגם לפמ"ש במח"א שאם מזכה השליח לאחר שיקנה עבורו מועיל וא"כ במצרן שאין אחר נעשה שלוחו של המצרן שפיר נקנה לו ודו"ק. ובאמת אם נימא כדעת הש"ך סי' ע"ג ס"ק מ' דכאן צריך ב"ד מומחין א"כ פשיטא דיכול לקנות לעצמו ע"י הב"ד אבל באמת המעיין בתוס' לא משמע כן ועיין תומים שם דכל שמוחזק קצת בזה כמו במשכון א"צ ב"ד מומחין וא"כ מכ"ש בחמץ דהוה כהשבת אבידה דהולך לאיבוד דא"צ ב"ד מומחין. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו כמאן אזלא הא שמעתא דרב כרשב"ג והקשה הפר"ח סימן תמ"ג דאף כת"ק דרשב"ג מצי אתיא משום דכאן המפקיד עובר בב"י. ולפמ"ש אתי שפיר דלרשב"ג דס"ל דמותר למכרן דהוה כמשיב אבידה שפיר ניחא דא"ל סתם מוכרן בב"ד אף בב"ד הדיוטות דלא כש"ך אבל לת"ק כיון דאסור ליגע ניהו דכאן משום איסור מותר למכור אבל עכ"פ צריך ב"ד מומחין לזה ודו"ק היטב:
שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק כ״ב סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא חמישאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
