שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק כ׳ סימן ו׳

ודרך אגב אזכיר מה ששאל הרב מוה' אפרים בן המחבר מנחת יהודה במה דמבואר באהע"ז סי' ל"ה דאם אב אמר קדשתי וגירשתי נאמן לפסלה מן הכהונה ודוקא תכ"ד והיינו המגו דלא אמר כלום והקשה דדלמא רצה לפסלה מכהונה כמ"ש הר"ן פ"ב דכתובות גבי אחד אומר נתקדשה ונתגרשה. והשבתי דהאב בלא"ה יכול לפסלה דאמר ממזרת וחללה היא ופסלה לכהונה מיהו י"ל דאינו רוצה לבזות עצמו ולעשות בניו ממזרים. מיהו י"ל דיש לו מגו דיכול לקדשה עכשיו מיהו גם שם הי' לו מגו להעד לומר נתקדשה לבד מחמת דאסורה לכל העולם וע"כ דלא רצה לאסרה על כל העולם ורק לפסלה מן הכהונה לבד וה"ה כאן אינו מגו וע"כ צ"ע ולפמ"ש המקנה דגם מה דנאמן לפסלה מן הכהונה הוא רק בשביל זה דנאמן במגו וממנ"פ אם לא נתגרשה בלא"ה אסורה א"כ שוב ל"ק קושייתו דאם לא הי' לו מגו שוב אינו נאמן לפסלה כלל. והנה בהא דאמרו שם ואזדא ר"ח לטעמי' דאמר ר"ח בני זה וכו' ובתוס' הקשו שם על רש"י שכתבו בשם ר"י שיטה אחרת דבמקום סימנים א"צ עדות שנים וא"ת א"כ מה אנו צריכין לנאמנותו של אביו וי"ל דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים שאכל בני חלב והיה גדול כשעשה את העבירות אבל אין אנו יודעין אם הי' לו שנים באותו הזמן או סימנים ובא לאשמעינן דהאב נאמן לומר דאותו הזמן הי' לו שנים ושאלני החריף מוה' מאיר ליב כ"ץ נ"י מגריידיג הא התוס' ביבמות דף ס"ח כתבו דספק בן ט' לא מקרי חזקת קטנות דמיירי שעכשיו הוא בן ט' שלימות ואמרינן דכשם שהוא גדול עכשיו כך היה גדול מעיקרא וא"כ ה"ה כאן נימא הכי ולמה לי נאמנות האב הא בלא"ה נחזיק אותו בחזקת גדול כמו שהוא עכשיו. והנ"ל בזה דבאמת דברי התוס' ביבמות דף ס"ח הנ"ל תמוהים דבכ"מ חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לאו חזקה וכבר התעורר בזה המהרי"ט סי' י"א והביא בשם רבו הגאון ז"ל ליישב דשם בעת שבא עליו הוה ספק בן ט' עכ"פ בעת ההיא אורעא החזקה וניהו דמ"מ בעת ההוא היינו מעמידין אותו בחזקת קטן מ"מ כיון שעכ"פ הורע החזקה בעת ההוא שוב כשנעשה אח"כ גדול מחזיקין אותו למפרע לגדול משא"כ בנדה דלא נולד הספק עד שבאתה לפנינו ודאי נדה ע"ש ולפ"ז כאן דלא נודע לנו מעיקרא כלל אם אכל חלב כלל רק שכעת מעיד אביו שאכל מקודם א"כ כל שאינו נאמן שוב עכ"פ לא הורע כלל חזקתו הראשונה וא"כ ל"ש להחזיק למפרע לולא דהאמינה תורה לאב וז"ב וגם לפמ"ש המהרי"ט סי' מ"א ליישב כוונת התוס' ג"כ ל"ק ע"ש ושם סי' כ"א ובזה מיושב מ"ש התוס' שם אח"כ ד"ה נאמן לנדרים שהקשו דהא אין ע"א נאמן אלא בדבר שבידו וכתבו דעשוהו כדבר שבידו כיון דסופו לגדל והדבר תמוה דל"ל שיהיה דבר שבידו וע"כ משום דאיכא חזקת קטנות ועפ"י שם ובק"א שהרגיש מדברי התוס' ביבמות דף ס"ח הנ"ל ותמה על התוס' דחזקת קטנות לא חשוב חזקה ולפ"ז לא יתיישב תירוצם שכתבו דעשו כדבר שבידו ולפמ"ש י"ל דהתוס' באמת חשבו חזקת קטנות לחזקה גמורה כמ"ש ביבמות שם וע"ז שפיר תירצו כיון דסופו לגדל שוב הוה כדבר שבידו וגם אם נימא דלנדרים ג"כ הכוונה כמ"ש בשם ר"י בפירוש השני דמיירי שכעת הוא גדול רק שאמר שנדר מקודם והי' ג"כ גדול וא"כ שפיר הקשו דאיך נאמן דאינו בידו וע"ז שפיר תירצו כיון דכעת הוא גדול וגם בעת ההיא סופו לגדל שוב מקרי בידו כמו דלא מקרי חזקת קטנות כל שכעת גדולה כדכתבו התוס' ואף דכתבתי לחלק כיון שלא נולד הספק עד כעת ל"ש לומר דאתרע חזקת קטנות היינו לענין זה דנחזיקו אותו בחזקת גדלות בעת ההוא אבל עכ"פ בידו מקרי דבאמת סופו לגדל ודו"ק ועיין שב שמעתא ש"ג פי"ג שעמד ג"כ בדברי התוס' אלו כקושית הפ"י ע"ש וגם לפמ"ש שם לפרש כוונת התוס' דף ס"ח דדוקא לקדשים ולתרומה היא דמחזקינן כדהשתא נגד חזקה דמעיקרא דגם בנדה חיישינן בקדשים א"כ גם כאן ל"ק קושיות הנ"ל ודו"ק. והנה המהרי"ט האריך שם להוכיח דחזקת קטנות ל"ח חזקה דעשוי להשתנות וכמו במקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין ובש"ש ש"ג פ"ג וד' האריך לדחות סברא זו דל"ד למקוה דשם הוחזק להיות מתמעט פחות ממ' סאה וכאן לא הוחזק עדיין בגדול. ובלא"ה נראה לפענ"ד לחלק דשם כל שהוחזק להיות מתמעט עכ"פ אתרע החזקת דהמקוה שהרי פוחת והולך אבל שם כל כמה דאינו גדול הרי הוא קטן ול"ש דאתרע החזקה דקטנות דקטן מקרי כל עוד שלא הגיע להיות גדול ואטו צריך להחזיקו בקטנות בן יומו כל שהוא לא הגיע לגדלות מקרי קטן משא"כ במקוה דכל שפוחת נפחת מהמים ואתרע חזקת מים וניהו דל"צ להמקוה שיעור רק ארבעים סאה מ"מ נשתנה המקוה ממה שהיתה וכאן הקטנות לא יוסר רק בהגיע לגדלות והנה בתשובה אחרת הארכתי בדברי המהרי"ט האלו וכעת נ"ל דבר חדש דהנה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בנזיר בסופו גבי הא דאמרו שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר ופירוש רגלים לדבר שהענין יוצא לדבר שאין לו תכלית כ"ז שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהי' בו ספק ואפשרות אחר הרי"ז לא יסתלק החזקה ע"ש. וביאור הענין דענין חזקה מופת ברור שלא נשתנה ממה שהיה ורק שאם נאמר שנשתנה אין קץ לכל מיני ההשתנות שיוכל להיות וע"כ יגזר התורה שמוטב שנניחו בחזקה שהי' לה כבר ולא נשתנה הדבר שאל"כ יגיע הדבר לאין תכלית ועיין בתוסי"ט שם שביאר ג"כ קצת כן. ולפ"ז דברי המהרי"ט נכונים במה שהאריך דחזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לאו כלום הוא דאטו החזקה מופת ברור שכן הוא כאשר הוחזק רק דא"כ יצא לאין תכלית ולכך הניחו הדבר כאשר היה ולפ"ז חזקה דהשתא ודאי לאו כלום הוא נגד חזקה דמעיקרא דל"ש לומר שנניחו כאשר הי' דהא ראינו שנשתנה מקודם ומוטב לומר שמקודם בעת לידת הספק הי' כמו שהי' מעיקרא כפי שהוחזק מלומר דנשתנה דא"כ יגיע לאין תכלית וכל עוד שנוכל להניחו כאשר היה מעיקרא טוב יותר מלומר שנשתנה כל עוד שלא נדע בבירור שנשתנה וז"ב מאד בטעם דחזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לאו כלום הוא זולת בתרתי לריעותא שראינו בו ריעותא גדולה שנשתנה ממה שהיה ולפ"ז ממילא מבוארים דברי המהרי"ט דחזקת קטנות לא מקרי חזקה דכיון שסופו להשתנות למה שהי' כעת א"כ ל"ש לומר שנניחו כמו שהי' שאל"כ יגיע לאין תכלית שז"א שסופו לבא לגדלות ולא יגיע לדבר אחר רק לזה ואף שעדיין יש מקום לומר כל עוד שלא נשתנה הדבר בבירור מוטב לומר שלא נשתנה והי' כאשר הי' בקטנות מ"מ זה כשלא בא עדן בבירור לגדלות אבל כשבא בבירור אח"כ לגדלות וראינו שנשתנה ואנו דנין אם בעת לידת הספק ג"כ נשתנה ממה שהיה א"כ ניהו דבעת ההיא היינו מניחין הדבר כמו שהי' מ"מ אם אנו דנין כעת שראינו שנשתנה ממה שהיה פשיטא דל"ש לומר להעמידו בחזקתו דאטו מופת ברור הוא והרי ראינו שנשתנה בבירור כעת ממה שהי' וגם ל"ש לומר דא"כ יגיע הדבר לעין תכלית דהרי נודע בודאי שסופו יהיה שיגדל וז"ב מאד מאד לפענ"ד ואם כוון המהרי"ט לזה אם אין עכ"פ לפענ"ד הדבר נכון והוא דבר נפלא ת"ל. ובזה יש ליישב דברי התוס' בקידושין הנ"ל דלכך הוצרך נאמנות האב דמחמת חזקה לא היינו מחזיקין הדבר לעונש ולמלקות דבאמת בעת לידת הספק היינו מניחין כמו שהי' וגם הוה התראת ספק דל"ש לומר אגלאי מלתא למפרע דהרי בעת ההוא היינו אומרים שבודאי הוא כמו שהי' מעיקרא ועיין פ"י שם ובק"א ותבין. ולכך בנאמנות האב תלוי ורק שהאב ג"כ אינו נאמן למכות ולעונשין אבל בלי נאמנות האב ודאי אין מקום להענישו וז"ב וגם דברי התוס' אח"כ בד"ה לנדרים ג"כ מיושבין דבאמת חזקת קטנות הוה חזקה כל עוד שלא נשתנה בבירור ורק כיון שסופו לגדל הו"ל כבידו כמ"ש בתירוצם ובאמת צ"ל דלנדרים היינו מה שנדר כעת וכפי פירוש הראשון שבתוס' בדיבור הקדום דלענין נאמנות האב במה שאומר שכבר נדר שוב היינו מחזיקין אותו בגדול כמ"ש בעצמם וכדבר האמור למעלה ודו"ק: