שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק כ׳ סימן ג׳

והנה בהא דאמר ר"א וכן תני בברייתא דאשה שאמרה נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו. לכאורה צ"ב דמה"ת לחשוד אותה שתחפה עליו ותכחיש כל הבא לומר אני קדשתיה ותהיה באיסור א"א כל ימיה. וצ"ל דאנן לא חשדינן במזיד רק כיון דא"י והוא בא ואמר שהוא קדשה כל שא"י בבירור שהוא לא קדשה תאמר אולי קדשני ולא תכחישו ואח"כ אף כשיבא האחר שקדשה באמת שוב עביד אינש לאחזוקי דיבורא. ובאמת שהקשו הקדמונים גם בהא דאמר רב דאינו נאמן לכנסה משום דאימר יצרו תקפו אבל נאמן ליתן גט דאאחו"ל והא הוא סבור שישאנה וא"כ נימא דעביד לאחזוקי דיבורא וכתב בשיטה אחת הובא בשעה"מ פ"ט מאישות שמיירי דבתחלת ביאתו אמר שקדשה ורוצה לפטרה בגט דא"כ לא רצה לשאנה ע"ש ולפ"ז עכ"פ באשה שאמרה נתקדשתי שפיר חיישינן דהיא תחזיק דיבורה אח"כ ולכך אינו נאמן לכנוס אבל באב ל"ח לזה דכיון דהאמינה תורה לאב כשנים ובעדים לדעת כמה פוסקים מהמנינן להו היכא דחוזרין ומגידין דל"ח בעדים דלאחזוקי דיבורייהו יאמרו שקר כנלפענ"ד. וביותר נראה דאף אם נימא דל"ח לאחזוקי דיבורא כלל מ"מ באשה כל שסבורה בשעת ביאתו שזה קדשה וקבלה על עצמה שוב אינה נאמנת אח"כ להפקיע שעבודא דבעל וכמ"ש הר"ן בטעם דמשנה אחרונה דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וה"ה כאן משא"כ באב. ועדיין קשה למה לא יהיה נאמן דניהו דהוא סומך שתחפה עליו הא היה צריך לקדש לפני עדים וא"כ העדים יכחישו אותו ויאמרו שלא הוא קדשה. וצ"ל כיון דאין העדים לפנינו ואולי הלכו למדה"י או מתו ויכול לטעון כן אף הוא אינו מתיירא בשביל זה ואינו מתיירא אלא ממה שהאב יכול להכחישו תיכף ולומר לא הוא הוא וגם יכול להרחיק עדות שהי' עדים והלכו להם וא"י היכן הם: