שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ב׳ סימן ג׳

ובזה מיושב היטב מה דהקשה בהפלאה בק"א סי' צ"ו בהא דאמרו וניחוש שמא תיזל גבי חכם ומשני דצריך לפרט הנדר אכתי מה מועיל הנדר הא כל החשש שמא ספק מלוה ישינה יש לה והרי היא נשבעת שאם קבלה תחזור וא"כ גם משבועה לא תפרוש שאם תזכור לאחר זמן תוכל להחזיר ולא נשבעת שוא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מצד הסברא יש לומר דחשוד אממונא לא חשוד אשבועה דשבועה חמור ורק דעיקר הקושיא דאיך מאמינין לה על השבועה הא היא מושבעת ועומדת וא"כ כל דתלינן בספק מלוה ישינה שוב אינה מושבעת ועומדת ושפיר תקנו לה השבועה ויש להאריך שם בסוגיא ואכ"מ. אך עכ"פ על רבה קשה דמ"ט דשבועתא הא מושבע ועומד הוא ולפמ"ש לעיל לחלק בין ממון לאיסור דממון איתא בחזרה א"כ י"ל דמש"ה מועיל השבועה דניהו דעבר על לא תגזול מה דמושבע ועומד מה"ס מ"מ איתא בחזרה משא"כ השבועה דליתא בחזרה ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הקצה"ח דהנה ביאור דברי הרמב"ן דעד מפי עד הראשון נאמן נראה לפענ"ד דכמו דאמרינן דהשליש נאמן דהא המניה והיינו כיון שסמך עליו הרי המניה כל מה שיאמר ומה"ט נאמן ע"א כל שהיה בידו כבר אף שאינו בידו כעת וכמ"ש הפ"י בגיטין דף נ"ד דהא המניה מעיקרא ולפ"ז גם בעד מפי עד כיון דזה השני מודה שהוא לא ידע רק ששמע מזה א"כ המניה להאי עד א"כ פשיטא דהוא נאמן להכחישו דהא השני מודה דא"י כלום רק שכן אמר לו הראשון והרי זה טוען שכן אמר לו. ולפ"ז נראה דבדיין ג"כ הרי סמך על דבריו וא"כ מהראוי שיהיה נאמן ולפ"ז זהו כשלא נסתלקו מלפניו אבל אחר שנסתלקו מלפניו אמרינן כיון דלא נתכוין שיהיה עד א"כ ל"מ לשיטת התוס' ישנים בכריתות דף י"ב דבעינן שיתכוין לעדות א"כ פשיטא דכאן לא עלה על לב הדיין שיצטרך להעיד אלא אף אם נימא דלא כהתוס' ישנים הא כאן כל עיקר נאמנות הדיין הוא דהא המנוהו בעלי דינים ולפ"ז כיון דבאמת דהוא מלתא דל"ש שלא יהיו עדים או פס"ד וא"כ מתחלה לא נתנו לו נאמנות להדיין על אחר גמר דין ולכך לא נאמן. ובזה נראה לפענ"ד דלכך מוקי לה בשודא דשם שייך שסמכו על הדיין אבל בדין התלוי בטענות דיכול לחזור ולדון א"כ ל"ש לומר שסמך על הדיין דהא יוכל לחזור ולדון וגם יוכלו לברר טעותו וא"כ לא סמכו עליו וא"כ שוב אינו נאמן יותר מהבע"ד. ובזה יש לברר כל פרטי הדינים שהאריך הש"ך בסי' כ"ג שם וקצרתי ולא כתבתי רק מה שיש להעיר בזה ומשכיל על דבר ימצא בזה טוב טעם ודעת ודו"ק וע' בתשב"ץ ח"ב סי' נ"ה מ"ש בסופו בענין עמ"ע שהרמב"ן כ' שאינו נאמן וכתב ע"ז לא תתלו בוקי סרוקי ברבינו ע"ש ודבריו צ"ע שלא הזכיר כלל דברי הרמב"ן אלו וצ"ע. ודרך אגב ארשום מה שהשבתי למה שהקשה אחד מהתלמידים בהא דכתבו התוס' בסנהדרין דלמה נקט שנים שדנו דאף באחד הדין כן והקשה המהרש"א דלמא נקט שנים כדי שיהי' סהדי וע"ז הקשה דהרי התומים סי' י"ב ס"ק וא"ו כתב בשם הר"א ששון דאם הבע"ד מכחישים הדיינים שלא נעשו דיינים דאין הדיינים נאמנים והקשה הא נאמנים הדיינים לומר לזה זכינו וכתב דשאני התם דכבר נעשו הדיינים ודיין נעשה עד משא"כ היכא דמכחישין הדיינות כלל ע"ש וצ"ב דהא גם שם בדיינים יכולין להכחיש הדיינות וצ"ל דהא שם מוקי בשודא דדייני וא"כ הוה כפשר ועד נעשה פשר ולפ"ז בשנים שדנו דין ממש לא הוו כסהדי זה תורף דבריו ואני ביארתי הדברים וע"ז השבתי דכל הטעם דאין הדיינים נאמנים כשאינו שודא משום דיכולין לדון שנית ולפ"ז בשנים שדנו דלכתחלה לא יוכלו לדון בשנים א"כ כל שכבר דנו אף שאינו שודא דדייני נאמנים ובזה שפיר הקשה המהרש"א דשם שייך לומר דנעשו סהדי דא"ל דבדין לא נעשו סהדי דז"א דבשנים נעשו עדים אף בדין דהא א"א לחזור ולדונו ודו"ק היטב. אחר שנים רבות מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' א' דף וא"ו ד"ה וראיתי ע"ש שמחלק ג"כ בין עד מפי עד בין איסורים דנאמן ע"א ובין דבר דבעי שני עדים ע"ש ומשם יש ללמוד לנ"ד ודו"ק: