שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק י״ט סימן ז׳

והנה מחו' הרב הגביר מוה' משה יצחק נ"י מקארלין בעת היינו על החתונה של בנו הן הראנו דמה שנחלקו הקדמונים מה נקרא חופה הדבר מפורש בסוטה דף מ"ט דאמרו דגזרו על חופת חתנים ופירש הש"ס דמאי חופת חתנים זהירות המוזהבות הרי מבואר דזה נקרא חופה. והשבתי דאינו מוכרח דבזה קונה רק דבעת החופה הי' פרוס זהורית המוזהבת ותדע דאל"כ לאחר שגזרו על חופת חתנים א"כ לא הי' קונים בחופה וזה א"א וע"כ דזה הי' לובשים בעת החופה וגזרו ע"ז ולבשו דבר אחר אבל הקנין היה בע"א. ובבואי לביתי מצאתי שכוונתי לאמת שהרי הבעל העיטור הובא בב"י אהע"ז סי' ס"א כתב בהדיא כן וז"ל הב"י כתב באו"ח בשם העיטור חופה היא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בה חופה דהיינו דבר חידוש כגון סדינים המצוריין וכו' והאומר חופה היא סודר שחופה בראשיהם בשעת ברכה טועה מדגרסינן בירושלמי סוכה עד שיכניס לחופה ש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבין שניהם עם השושבינין הוא החופה ובירושלמי בסוכה אלו הן חופת חתנים סדינים המצויירים וכו' הרי בהדיא שהבעל עיטור ראה הירושלמי שהוא איזה חופת חתנים שהוא כעין האמור בש"ס שלנו בסוטה ואפ"ה כתב דבעינן בית ולא די במה שחופין על ראשיהם אותן סדינים המצוירים והוא הדבר אשר דברתי ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דהראו לי דברי הת"כ פרשה דחטאת המתחיל נפש כי תחטא שם אמר בהלכה י"א שיש בנערה המאורשה מה שאין באשת איש שנערה המאורסה אין לה היתר ואח"כ אמר מכל מצות ד' לרבות את הנדה וכתב הקרבן אהרן דא"א אף דאסורה לכל אדם הותרה לבעלה משא"כ בנערה המאורסה דאסורה לבעלה ג"כ עד שתכנס לחופה דהא חופה כתב בתורה ובספר שנדפס מחדש על הת"כ ושמו עזרת כהנים תמה בזה דזה אינו רק מדרבנן דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה כמ"ש הרמב"ם ולא מן התורה. ולכאורה היא תימה רבה. ואמרתי בזה בראשית ההשקפה דניהו דהביאה מותרת היינו כמו ביאת פנויה דאינה אסורה ואף לשיטת הרמב"ם דקרי לה קדשה היינו בפנויה לגמרי אבל לא בשנבעלה לאותו שקדשה אבל מ"מ בתורת ביאת אישות אינה מותרת רק ע"י חופה ולענין זה נקראת נערה המאורסה ואח"כ מצאתי שאהבה נפשי בשיטה מקובצת בכתובות דף ז' שהביא בשם הרא"ה דכל דמחסרה מסירה לחופה אסורה גם לבעלה מה"ת כמו אחרת לגבי' והו"ל כא"א לגבי דידי' ושמחתי מאד ואף שיטת הראב"ד שם נראה כן ואף שכתב שם דהרמב"ם לא ס"ל כן מ"מ לפענ"ד נראה כמ"ש. ובזה מיושב הא דאמרו בקידושין נערה המאורשה דכתב רחמנא היכי משכחת לה והקשו דמשכחת לה בחופה קודם קידושין למ"ד חופה קני דהו"ל נערה המאורסה. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ כיון דהי' חופה קודם קידושין א"כ שוב הו"ל נשואה גמורה וצ"ע בזה. אבל גוף דברי הק"א א"ש כמ"ש ודוק. והנה במה דאמר שם בהלכה י"א דהשבת הותרה מכללה ונערה המאורסה לא הותרה מכללה ופירש הק"ע דשבת הותרה מכללה בקרבנות שדוחין את השבת משא"כ נערה המאורסה אין לה שום היתר. אני מצאתי בר"ן ביומא גבי הא דאמרו בג"ע יהרג ואל יעבור הביא בשם הרמב"ן בתורת אדם הך דספרא וביאר דשבת הותרה מכללה לפיקוח נפש ונערה המאורסה אף לפקוח נפש לא הותרה דאין מתרפאין בעריות ע"ש שהביא כן בשם הירושלמי. ובאמת שאלולא דברי הירושלמי הייתי אומר דפירוש הק"ע מוכרח דלענין פקוח נפש ל"ש הותרה דאינו רק דחוי' כמ"ש רבינו בפ"ב משבת משא"כ לענין קרבנות הותרה שבת כדאמרו ביומא דף מ"ו ע"ב שבת דהותרה בצבור סופו נמי דחי. איברא דצ"ב דמ"ש שבת דהותרה בק"צ משום דכתיב במועדו טומאה נמי כתיב במועדו וצ"ל דבשבת כיון דצריך ע"כ להקריב בשבת א"כ שבת לא נאמר לגבי קרבנות של שבת וע"כ הותרה בציבור אבל טומאה דמשכחת לה שתהי' טהורה א"כ מה דאמרה תורה במועדו יש לומר דאינו רק דחויה בלבד ודוק. הן אמת דבתמורה דף י"ד אמרו במשנה דק"צ דחי שבת וכן אמרו ביומא דף נ' ובכמה מקומות וכן הוא ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש ופ"ז מתמידין וצ"ע דהא שבת הותרה ולא רק דחויה בלבד וכעת צ"ע ועיין כסף משנה פרק ב' משבת דשבת דחויה היא אצל חולה משמע דלענין קרבנות הותרה וצ"ע והאיר ד' עיני ומצאתי בתשב"ץ ח"ג סימן ל"ז שביאר בהדיא דשבת הותרה לענין ק"ץ וכתב דכ"מ שאמרו דדוחה שבת הוא לאו דוקא אחר כמה שנים זכיתי לראות דברי הירושלמי והוא בפ"ב דע"ז ה"ב שבת שהותרה מכללה להתרפאות נערה המאורסה לא הותרה מכללה להתרפאות וצ"ל דהותרה לאו דוקא רק דחויה. אך יש לומר דהרי הכ"מ כתב בשם הרשב"א דפ"נ אי דחויה או הותרה תלוי בטומאה דחויה או הותרה בציבור ולפי זה לפי מה דאמרו סתם ספרא ר' יהודה והרי ר"י ס"ל דטומאה הותרה בציבור ועיין יומא דף ז' ודוק ועיין פי"ד דשבת בירושלמי ובחידושי ת"ח ר"פ או"ב ד"ה מנין תמוהים במ"ש דעשה דקרבן שאני שהרי דוחה שבת ובמחכ"ת שאני עבודה דהותרה לא דחי' ובזה נסתרו כל דבריו.