שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק ט״ז סימן ו׳

והנה בן גיסי החריף מוה' יצחק אהרן נ"י שאל על דברת הפר"ח סימן ס"ט דאף דאתחזיק איסורא כל שהוא בדרבנן נאמן עכו"ם והב"א מהך דנחיל אף שזה מוחזק וע"ז שאל הא נחיל אינו רק גזל דרבנן. ולק"מ דאדרבא בשביל זה חזקתו של זה התוקף בו גדול יותר ואפ"ה מועיל הקטן והא דמשני דנחיל קנין דרבנן הוא כמ"ש לעיל דשניהם אין להם חזקה רק מדרבנן ודו"ק. והנה במח"א הלכות עדות סי' ט"ו כתב דאחד שנתחייב שבועת היסת והי' לו ע"א שמסייעו לפטור רק שהעד היה תחלתו בפסלות וסופו בכשרות דכשר להעיד כמו שכשר הקטן בדרבנן להעיד בגודלו מה שראה בקטנו ודבריו תמוהים לפענ"ד דשאני קטן שבא לכלל עדות משא"כ בשאר פסול וכמ"ש בהגהת אשר"י ספ"ב דכתובות לענין קרובים ואף דר"ד ור"מ שם כתבו דק"ו הוא מה קטן דהו"ל תחלתו בפסול לכל עדות שבתורה ואפ"ה כשר בדרבנן מכ"ש בקרובים באמת לא קי"ל כן כמבואר סימן מ"ו סי"ט בשס הר"ן וריב"ש ואף דהרשב"א מכשיר לפענ"ד שאני קיום שטרות דאינו רק דרבנן דמה"ת לא חשידי לזייף והשטר אינו נקרא מוציא דמה"ט מקיימין עדי השטר שלא בפני בע"ד משא"כ בשאר עדות ועיין בכתובות דף כ"ח דאמרו כל דאינו מוציא ממון נאמנים והיינו בשטר דהשטר לא מקרי מוציא ועיין תוס' חולין דף צ"ו ובשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' י' אבל לא בשאר עדות ומה דהוצרכו בכתובה לומר הטעם משום דהוה רוב היינו משום דמיירי אף שאין כתובה בידה ואינה גובה רק מתנאי ב"ד וצ"ע בזה. ובלא"ה נראה לפי שיטת התו"י בכריתות דעדים צריכין שיכוונו לשם עדות א"כ כל שהיה תחלתו בפסול הרי לא כוונו להעיד ופסול ולפ"ז בקטן דאמרו בכתובות שם דדייק ומחלקו בין נכרי ועבד דלא דייקי א"כ שפיר נאמן בדרבנן ועש"ך חו"מ סי' ל"ה ס"ק ז' ודו"ק: