שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק י״ב סימן ז׳

והנה התוס' דחו דברי רש"י במנחות דף ט"ו ד"ה אפשר דלא קאי על לינה דזה ודאי פסול משקדש בכלי כדאמרו בסוף ר"י דאם קדש בתנור אפסלא בלינה. אך לפענ"ד הדבר תמוה בהא דאמרו במנחות דף ט"ז ע"ב מי סברת לחם בתנור קדוש שחיטת כבשים מקדשא לי' והבא לקדש כבא להתיר דמי וא"כ בשלמא לרש"י דלא מפסלא בלינה ג"כ עד שישחוט הזבח שפיר קא דחי דאין התנור מקדש כלל אבל לשיטת התוס' הרי התנור מקדש עכ"פ לפסלו בלינה והבא לקדש כבא להתיר דמי ואולי גם לשיטת התוס' דכיון דעיקר קידוש שלא נוכל לשנות הזבח היא בשחיטת כבשים א"כ הוה כבא להתיר דמי דעיקר היתירו בא ע"י שחיטת כבשים. אך פשטות הלשון מי סברת לחם בתנור קדוש משמע דאין התנור מקדש כלל וכפירש"י ובאמת מה שהקשו התוס' מהך דס"פ ר' ישמעאל לפענ"ד לא זכיתי להבין דלרש"י לשיטתו א"ש דבאמת לענין לפסול בלינה ג"כ לרש"י בעי קדושת הכבשים וא"כ לרבי דאמרו שם דמפסלי בתנור לענין לינה באמת זהו קושית הש"ס וסבר רבי דתנור מקדש לאפסולי בלינה והא שתי כבשים מקדש להו ומשני דהוקבעו ולא הוקבעו קאמר והיינו כפירש"י דלענין לפסול ביוצא בעי שחיטת כבשים וזריקתן לשמן אבל קדוש בתנור למפסל בלינה לרבי ואדרבא לפירוש התוס' לא ידעתי מה קושיא דהא לפסול בלינה לכ"ע התנור מקדש ועיין בתוס' מנחות דף מ"ו ד"ה ואיזו בסופו אבל לא מצאתי שיפרשו קושית הש"ס איפוא הוא לפירושם וצ"ע. ועכ"פ לרש"י א"ש. ובזה נראה ליישב דברי רבינו פ"ה מתמידין ה"ו שכתב דאם יתן בפנים כשאר מנחות והיא תמוה דא"כ יקשה קושית הש"ס דאמאי אינו דוחה שבת הא אפסלא בלינה וכבר תמהו בזה הלח"מ והבה"ז. ולפמ"ש א"ש דרבינו היה לו הוכחה דתנור אינו מקדש דהוא פסק כר' יוחנן במנחות דף ט"ז ולדידי' ע"כ דתנור אינו מקדש וא"כ ע"כ דאם יתן בפנים הי' כשאר מנחות לא שהתנור מקדשו וממילא גם לחה"פ הוא כן ועמלמ"ל פט"ז מפהמ"ק ה"ז שכתב בהדיא דרבינו פסק כר"י ולכך דחה הסוגיא בדף צ"ה דבלא"ה אסיק בקושיא ודו"ק היטב. ודרך אגב אומר מה דהראה לי ביום המיוחס שנת תרכ"ד הרב המאוה"ג מוה' שמשון חמיידיש נ"י אבד"ק זלאזיטץ דברי רש"י בפסחים דף ל"ז אם אמרו בתנור חם ופירש"י בכל יום תמיד הי' מסיקין תנור של מקדש לאפות מנחות ולחמי תודה וע"ז הקשה דהרמב"ם כתב בפ"ט ממעה"ק הכ"ד דמעשה הלחם של שניהם היינו איל נזיר ולחמי תודה הי' חוץ לעזרה. והנה כמדומה שבספר עטרת ראש מהרב מהר"ל קדנייביר הרגיש בזה ואינו ת"י. אמנם הראיתי לו דברי הבה"ז בחידושיו דף ע"ה דהביא ראיה להרמב"ם דהי' חוץ לעזרה דהרי בנדה דף ו' אמרו דשפחה של ר"ג היתה אופה ומוקי לה בתרומת לחמי תודה והרי אשה בעזרה מנין וע"כ דמעשיה בחוץ והיא ראיה נפלאה. אך לפענ"ד קשה דהרי מוקמי לה דאפרשינהו בלישייהו והרי בתוך ד' של לחמי תודה הי' אחת של מצה וא"כ שם בודאי קשה הא עכ"פ בעי כהנים זריזין שלא תחמיץ ואיך אפי לה שפחה של ר"ג דהיא ודאי ל"ש מינין ועיין מנחות דף צ"ה ובפסחים שם. וראיתי בשעה"מ פ"ח מחמץ הי"ב שהקשה על הרא"ש דלמה לא דחו הצרפתים מלחמי תודה דאפרשינהו בלישייהו והי' עבה טפח וכתב כיון דהי' בעזרה ע"ש וקשה דא"כ ששפחתו של ר"ג דהיתה אופה והא ל"ש זריזין ומקום זריזין בשפחה. אך לפענ"ד היה נראה דלענין אפייתן ודאי דהי' בעזרה כמו כל המנחות והרמב"ם לא אמר רק דמעשה שניהם היינו לישתן ועריכתן הי' בחוץ כמו לחה"פ ושתי הלחם ובאמת שפחתו של ר"ג היא לא עשתה בעצמה רק הלישה והעריכה וכל ההכנות לאפייה היתה היא עושה ובזה א"ש הכל ודברי רש"י והרמב"ם הם אחדים ורש"י מיירי באפייה וברמב"ם קאי לענין העריכה ולישה ובזה יתיישב כל קושיות הבה"ז שם ובדף פ"ח שם ודו"ק. ולפענ"ד נראה לחלק דבחלת תודה ורקיקי נזיר דעשאן למכור בשוק וא"כ עוד ספק אם אולי לא מזדבן והיא א"צ לצאת בו א"כ הוה חולין בעזרה דלא יהיה נקרב לשם קרבן ולכך הוה כל מעשיה בחוץ ולפ"ז בעשאן לעצמו היה יכול להיות בעזרה. ובזה יש ליישב קושית הבה"ז דהשפחה מיירי שעשאן למכור לאחרים ודו"ק היטב: