שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן צ״ה (ח׳)

והנה בהא דאמרו בב"ק דף מ"ג הנ"ל דאי אתו עדים דקטל ולא ידעו אי תם הוה או מועד הוה ואמר מריה מועד הוה לא משלם קנס עפ"י עצמו צ"ב דהא עכ"פ עדים ראו המעשה שקטל רק שלא ידעו אי תם או מועד ובכה"ג אינו מודה בקנס גמור ועיין במהרש"א ר"פ הפרה בתוס' ד"ה דאפילו ניזק וצ"ל דל"ד דשם מסתבר כיון דהשור נגח את הפרה מסתמא נגח גם הולד וכן בשור שהיה רודף מסתמא השור נגח ולא בסלע לקה משא"כ כאן דלא נודע אי הי' תם או מועד ולכך לא מתחייב עפ"י שהודה דהו"ל מודה בקנס. איברא דלפ"ז בחרשת שנבעלה מפטר מקנס דדלמא היתה בעולה ואף דמודה שבתולה היתה הו"ל מודה בקנס ומדברי הקדמונים שהובא במלמ"ל פי"א מאישות מבואר דכל שעדים ראו שבא עליה אף שיכול לפטור עצמו לטעון שהיתה בעולה מקרי מודה בקנס וקשה דמ"ש מהך דב"ק וצ"ל דשם חזקת הגוף מסייע לזה אבל כאן דבין כך ובין כך יצא מרוב שוורים שאינם נגחנים ומכ"ש דאינם מועדים ולכך מקרי מודה בקנס ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' ק"י דמה שאמר שלא החזיר לא מקרי מודה בקנס ע"ש ועיין קצה"ח סי' ש"נ. והנה במ"ש למעלה בשם הרמב"ם פ"ד מחובל ה"ו דהבושת אינו מגיע לו עד שיודה בפני ב"ד שחבל בו הנה הראב"ד תמה עליו. ולכאורה כמו זר נחשב לומר דאינו מתבייש עד שיחבול בו בפני אדם אמנם ברמב"ם נמחק מלת בפני וכפי הנראה כוונתו שהנחבל מעצמו שלא חבל בו אדם מה בושה היא לו רק כשחבלו אדם הוא שעשה לו בושת וא"כ כל שהוא הודה לו שהוא חבלו אין לו בושת שיוכל להיות שנחבל מעצמו ולא עשה לו אדם החבלה. ולפענ"ד נראה מקורו של רבינו מהא דאבעיא לי' בב"ק דף פ"ה בבייש ישן ומת מהו אי טעמא משום כיסופא והא לית ליה או משום זילותא היא ואית לי'. ופירש"י כיסופא חפיית פנים וזילותא היינו מה שמזלזלו ברבים ואינו מובן היטב ההבדל.