שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן צ״א (ט׳)

ובזה מבואר מ"ש בהגהות ש"ד שם דאין להתיר נטל"פ לכתחלה שעדיין לא התחילה הנאתן שהרי לא הוחמו לשתיה אלא לאפייה ולענין זה הוה לכתחלה ודבריו תמוהים דמה ס"ד להתיר נטל"פ לכתחלה וא"ל משום שכבר הוחמו דמכל מקום אסור ללוש בהן ולפמ"ש אתי שפיר דהוה ס"ד כיון דלשתיה הוא פוגם בעצמותו אף שהי' ב"י א"כ שוב מותר נטל"פ לכתחלה דדוקא אב"י אסור אטו ב"י וכאן אף בב"י מותר וא"ל דהוה פגום ולבסוף השביח דזה אינו דעכ"פ כעת הוא אב"י וגם אם היה ב"י היה כעת פגום אף שלבסוף לשבח מ"מ לא שייך למגזר אטו ב"י ולזה אמר דזה ל"ח דיעבד דהא לא הוחמו לשתיה רק לאפייה דהא לשתיה יהיה לפגם וא"כ כל עיקר הנאתו אינו רק לאפייה ולאפייה שוב יהיה לשבח ולא נשאר רק מה שהוא אב"י ובזה גזרו לכתחלה אטו ב"י דא"ל דגם ב"י מותר דבב"י כל שהוחמו לא הוחמו רק לאפייה ובזה סופו שישבח בודאי ואסור ודוק היטב כי הוא ענין נכבד שוב ראיתי בש"ד עצמו והוא בסי' נ"ט מ"ש במבוא שערים שם ובאו"ה שער ל"ג סי' י"ג כתב טעם אחר ועיין בש"ע סי' קכ"ב ס"ו בהג"ה ובת"ח כלל נ"ט ותמצא דמבואר דלא כהעט"ז והפר"ח ולפמ"ש יש לפרש דעת ש"ד כשיטת העט"ז והפר"ח. והנה דברי הפסקי התוס' הנ"ל שכתב דשמן זית חריף ועז ומפליט כמו רותחין ואפילו בצונן לכאורה לא נודע מה בעי בזה ובשנת תרי"ג ד' מנחם אב (בעת צר לנו ד' יעזרינו על דבר כבוד שמו וישיבינו לתורתו ולעבודתו) אמרתי דכוונת הפסקי תוס' ליישב קושית התוס' שם ד"ה בשלמא דהיאך אפשר דר"י נשיאה יחלוק על ב"ש וב"ה שגזרו וס"ל דנטל"פ אסור וגם דא"כ למה התירו במשנה ע"ש משום דהוה נטל"פ והא במשנה ס"ל דנטל"פ אסור והרי אסרו שמן וע"כ כתב הפסקי תוס' דבזה נחלקו דב"ש וב"ה ס"ל דשמן הוה עז וחריף ומפליט אף בצונן והרי בדבר חריף אף באב"י אסור דחורפיה מחליא ליה לשבח ואף באב"י אסור ור"י נשיאה ס"ל דשמן לא מקרי חריף או דס"ל דאף דבר חריף אינו אסור בשאינו ב"י ועיין ביו"ד סי' צ"ו דיש שני דיעות בזה. איברא דגוף הדבר דאמרו דס"ל נוטל"פ מותר צ"ב דהנה באמת שיטת הרשב"א בתה"א והר"ן בסוף ע"ז דמצד עצמו לא הוה קדירה שאב"י כמו נבילה שאינה ראויה לגר דמצד עצמו מקרי מושבח עוד ועדיין חזי לגר רק שיתן טעם בקדירה הוא דמותר דאינו משביח ולפי זה צ"ב הא בדבר שאסרו משום חשש בשולי עכו"ם וכדומה שיטת גדולי הפוסקים דל"מ ששים ואם כן כל דלא הלכו שם בתר נ"ט דכדי להתרחק מן הגוים אסרו ואם כן מה בכך דנטל"פ הא מצד עצמו הוא לשבח רק שבהשמן לא יתן טעם לשבח והרי לא קפדינן בנ"ט בכל דבר שהרחיקו משום בישולי עכו"ם וכמבואר סי' קט"ו. אמנם אחר העיון זה אינו דדוקא בדבר שכבר אסרו מאיזה טעם שפיר אמרו דל"ב אף בששים דלא תלוי בטעם כלל אבל במה שאנו דנין לאיסור מחמת שקיבל טעם נבילה וטריפה א"כ כל שאין בו נ"ט שוב לא התחיל האיסור ושפיר אמרו דנטל"פ מותר. והן נסתר מחמתו מה שיש לי להקשות דבאמת מה דאמרו סתם כלים של עכו"ם אב"י הוא משום דאיכא ס"ס שמא לא נשתמש ושמא נשתמש בדבר המותר ועיין בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ב ואם כן הרי כבר נודע מ"ש הכ"מ פי"א ממעשר דבכ"מ שחשו חז"ל למיעוטא אפילו ס"ס אסור ואם כן כאן שחשו חז"ל בשמן לאסור זליפתן של כלים אף לשאב"י אסרו דל"מ ס"ס וגם לפמ"ש דכל שנתקן מתחלתו משום ספק ל"מ ס"ס ועיין בא"ח סי' תל"ח תל"ט וה"ה כאן דתחלתו נאסר משום ספק אבל כ"ז אם כבר נתקן אבל לתקן בשביל זה פשיטא דאין חשש ואף דכבר נתקן שפיר יכול ר"י נשיאה לבטל דס"ל דבטעות נתקן דהרי נטל"פ מותר. ובזה אתי שפיר מ"ש התוס' דשמואל אמר דב"ש וב"ה גזרו משום חתנות ומשום זליפתן של כלים. ולכאורה הוא דחוק דממנ"פ אם שייך חיתון אם כן א"צ לטעם השני דזליפתן של כלים ואם אינו טעם מה מועיל צירוף דזליפתן של כלים הא באמת נטלפ"ג שרי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהיה בשביל חשש הרחקה מעכו"ם לא שייך ס"ס וכמ"ש דמצד עצמו הוא לשבח רק שתתן טעם לפגם ובעכו"ם לא אזלינן בתר טעם רק שע"ז אנו דנין דמה טעם לגזור כל דנטל"פ אבל כיון דגזרו בחיתון אף שאינו מספיק שוב יש חשש בשביל זליפתן של כלים ול"מ נטל"פ ור"י נשיאה כיון שראה שלא קבלו הגזירה ובטל טעם חשש חיתון שוב נטל"פ מותר. ובזה מיושב מה דאמר ר"י נטל"פ מותר ס"ל וקשה הא נשאר הטעם דחיתון ואף דלא קבלו הי' לו לומר דלא קבלו הגזירה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת חיתון לבדו לא שייך כ"כ רק הצירוף דנטל"פ וכל דלא שייך חיתון שוב נטל"פ ולכך לא אמר רק דנטל"פ מותר וממילא נודע דלא שייך חיתון דאל"כ הי' נטל"פ אסור וכמ"ש ובאמת לפמ"ש הב"י סי' קכ"ב בטעמו של הרמב"ם דס"ל דמה דאמרו אי משום גיעולי עכו"ם גיעולי עכו"ם נטל"פ מותר הוא לא משום דסתם כלי של עכו"ם אב"י דהרמב"ם לא ס"ל כן רק בשביל שמעצמו נטל"פ בדבש אם כן ל"ק קושית התוס' כאן דמצד שנטל"פ הכלי להשמן יש לומר דס"ל לב"ש וב"ה דסתם כלים של עכו"ם ב"י כמ"ש הרמב"ם ולכך חשו ובזה נחלק ר"י נשיאה עליהם ודוק. שוב ראיתי שהתוס' בעצמם כתבו כן בדף ל"ח בתוס' ד"ה אי משום ע"ש במשחא שליקא ועיין ש"ך סי' ק"ג שהאריך בזה אבל לא הזכיר שכן מוכרחים לומר אליבא דהרמב"ם כמ"ש הב"י סימן תכ"ד. איברא דלפענ"ד היה נראה דבר חדש דהנה התוס' הקשו בחולין דף ח' ובע"ז דף ס"ח דרב ס"ל דהשוחט בסכין של עכו"ם דאסור והרי נסתפקו בע"ז דף ס"ח אי רב ס"ל נטל"פ מותר או אסור ותפשוט דאסור דאל"כ הא סתם כלי של עכו"ם אב"י. ולפענ"ד היה נראה דלפמ"ש הרא"ה דקדירה שאב"י הוה נבילה שאינה ראויה לגר ומוסרח ונפגם לגמרי בעצמותו א"כ יש לומר דבאמת רב ס"ל נטל"פ מותר והא דס"ל עכברא בשכרא דאסור היינו משום דטעם כעיקר והרי העכבר גופא אף אם היה מקרי נפגם מחמת עצמו התורה אסרתו אם כן גם הטעם שנותן אף דהוה לפגם התורה אסרו וכדאמר שם רב בהדיא דחידוש היא וא"כ בקדירה שאב"י אם נימא דחשיב נבלה שאינה ראויה לגר א"כ הנבלה גופא התורה התירה והיאך יאסר טעמו והא לא עדיף טעם מהעיקר אבל אם נימא דקדירה שאב"י בעצמותו לשבח רק שנו"ט במאכל לפגם א"כ כל שטעם כעיקר אסור אם כן הטעם הוה כעיקר והעיקר גופא הוא לשבח ולכך אף דסתם כלי של עכו"ם אב"י מכל מקום אסור דהא טעם כעיקר ומה דס"ל נטל"פ מותר היינו כשהנבלה גופא מסרחת והתורה התירה כל שאינו ראוי לגר א"כ פשיטא דהטעם שבו א"י לאסור אבל כל שהנבלה בעצמותה אסור אף שנטל"פ במאכל מכל מקום אסור. ובזה מיושב מה שהקשה הכו"פ סי' ק"ג ס"ק ה' דלרב דמספקא ליה אם נטל"פ מותר א"כ ניהו דאטרח לי' שמואל על רב והוכרח לאכול שמן דלא שייך גזירה דחיתון מכל מקום אכתי אסור משום זליפתן של כלים ואף דנטל"פ הא רב ס"ל דאסור ולפמ"ש יש לומר דאף דכל קדירה שאב"י הוא מצד עצמו לשבח רק דהטעם במאכל הוא לפגם אבל כאן כל שיש שמן בהכלי נעשה הנבלה גופא אינה ראויה לגר ע"י השמן שפוגמו אבל זה דחוק ואין להאריך בזה