שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן צ״א (י״א)

ולפמ"ש י"ל דב"ש וב"ה ס"ל דבדבש נטל"פ ומתקלקל קצת הדבש ושוב בודאי אין לחוש שהעכו"ם יבשל בהן דלא יקלקל המאכל ובודאי יבשל בכלים חדשים נקיים אבל השמן דהוא צונן ורק שעז וחריף הוא ויקבל קצת טעם וא"כ העכו"ם באמת לא יחוש לזה שבודאי אינו נרגש כ"כ הפגימה בהשמן ומ"מ לענין איסור אסור וז"ב כשמש. ומיושב קושית התוס' השניה ולכך במשחא שליקא דארמאי שפיר אמרו דנטל"פ דהרי בבישול ושליקה בודאי ירגש הטעם היטב ובודאי העכו"ם לא יעשה זאת. ובזה מדוקדק מה דבשמן אמרו קסבר נטל"פ מותר ואילו במשחא שליקא אמרו בפשיטות דנטל"פ הוא ומותר וכן בדבש. ולפמ"ש אתי שפיר דבשמן שאינו בולע רק מפני עזותו א"כ רק בשביל דהדין כן דנטל"פ מותר אבל אין להתיר בשביל שהעכו"ם לא ירצה לעשות לקלקל דאינו מקלקל אבל במשחא שליקא וכן דבש שמתקלקל טפי שפיר אמרו דכיון דנטל"פ הוא מותר והיינו אף דנטל"פ אסור מכל מקום העכו"ם לא יעשה כן לקלקל. ובזה נראה לפענ"ד דז"ש התוס' בדף ל"ח ד"ה א"י דדבש פוגם אפילו כשהוא בעין לא דמותר עי"ז דבאמת אף דפוגם כשהוא בעין מכל מקום אין הפגם כ"כ גדול שיהיה מותר מחמת נטל"פ רק שעכ"פ העכו"ם לא יעשה בכלים האלו שהרי יודע שהבשר מקלקל הדבש כשהוא בעין ממילא יחוש אף לבלוע שלו אבל בשמן שבעין אינו פוגם העכו"ם לא יחוש לבלוע. ובזה מיושב קושית הש"ך סי' ק"ג על הרמ"א דאין ראיה מהתוס' וכמ"ש ודו"ק. ובזה ממילא מיושב קושית המהרש"א בתוס' שם שהקשו בדף ל"ו מדבש לשמן ולא חילקו כמ"ש בדף ל"ח. ולמ"ש באמת שיטות חלוקות הן דבדף ל"ו אזלו בשיטה אחרת דמצד הדין התירו שהוא נטל"פ ובדף ל"ח אזלו מצד שהעכו"ם לא ירצה לקלקל הדבש. והנה הכו"פ סי' ק"ג הקשה על הא דאמרו בירושלמי דשמואל אטרח על רב והי' מכריחו לאכול שמן כיון דר"י וב"ד התירו ואכתי קשה הא רב מסתפק הש"ס אי נטל"פ מותר לדידיה וא"כ אי נימא דאסור ס"ל א"כ אכתי יש לחוש שמא זליפתן של כלים אוסרתן. ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' הקשו דאיך שייך שר"מ יחלוק על שמאי והלל בענין נטל"פ וכבר כתבתי דל"ק דאדרבא בהדין יכולין לחלוק והב"ד האחרון יש להם כח במה שהוא תלוי בדין כמו הראשונים. ולפ"ז נראה לי דאחר שהתירו ר"י וב"ד שוב רב אין כח בידו לחלוק על רבו דר"י וב"ד שבירושלמי רבי הי' ורבי היה רבו של רב ואף דבדין יכול לחלוק היינו כל שהדבר ברור שמצד זה אסרוהו ונעשה גופו של איסור אבל כיון שרב ס"ל דמצד חיתון אסרו דניאל ורבי שהתיר לפי שלא פשט שוב אין כח ביד רב לחלוק על רבי שהתיר דאף דהוא ס"ל דנטל"פ אסור מכל מקום כל שרבי לא ס"ל כן והרי התיר שמן ולא חש לזליפתן של כלים שוב אסור לחלוק עליו אף שזה ס"ל דאסור נטל"פ ובפרט שלרב לא ברור לי' ג"כ אי נטל"פ אסור או מותר וכמו דנסתפק הש"ס אליבא דרב כמו כן יש לומר דרב גופא נסתפק וכל שרבי התיר לא הי' כח ביד רב לאסור דהעולם לא ידעו שרב אוסר בשביל זליפתן של כלים דס"ל נטל"פ אסור ורק דס"ל דשייך חיתון והרי ע"ז יש כח ביד רבי להתיר ודו"ק היטב כי נתברר בזה ענין חדש. והנה דרך אגב אזכיר מה דתמי' לי בעת למדתי עם תלמודיי ני' בחורף תרט"ז כ"ב שבט דברי הב"י סי' צ"ו שכתב בד"ה ומ"ש וכן הדין בשומים ובצלים כתב שהרמב"ם מפרש דצונן וסלקא לאו דוקא רק ה"ה לשאר דברים החריפים ודוקא ב"י אבל שאב"י לא ואח"כ כתב בעצמו דהרמב"ם מפרש דטעם של הרמב"ם בסכין שחתך בו צלי וחזר וחתך צנון הוא משום דהחריפות ידבק בו ביותר ומושך השומן שנדבק עליו ונקרש וכ"כ בפ"ט ממ"א הכ"ד בכ"מ והרי סותר דבריו דהרי משום שומן שנקרש על פניו היה מהראוי לאסור אף באב"י דשומן הנקרש כל שהוא בעין אינו פוגם אף כשאינו ב"י וצע"ג. והנה במה דמבואר בסי' ק"ג סעיף ב' בהג"ה דאם ניערו תבשיל בכף ואח"כ תחבו הכף לתבשיל שני לא נאסרה הקדירה ומטעם דהוה נ"ט בר נ"ט והט"ז תמה דלמה צריך שיהיה בכף הראשון לפגם הא אף אם התבשיל הראשון הי' לשבח מ"מ אח"כ בקדירה השניה יהי' לפגם והו"ל נ"ט בר נ"ט. ובראשית ההשקפה רציתי לומר דחיישינן שמא תבלע הקדירה בלי אמצעית התבשיל וכדחיישינן בסי' צ"ה ומצאתי במנח"י שהרגיש בזה ועיין במ"ז סק"ח. אמנם הש"ך כתב דבעי שלשה נו"ט. ואני אמרתי דלפענ"ד דברי הט"ז נכונים דבאמת לכאורה דברי הרמ"א והאחרונים תמוהים דהרי באיסור אף נ"ט בר נ"ט אסור וכמ"ש הר"ן ועיין בסי' צ"ד. אבל זה אינו דכל הטעם הוא דאף שהוא נ"ט בר נ"ט מכל מקום קבל בתחלה טעם מושבח ואף שנקלש אח"כ מכל מקום כבר נאסר ולא פקע האיסור משא"כ בב"ח ואני מוסיף דהרי השביח ולבסוף פוגם אסור כמבואר כאן ואם כן מכ"ש בנ"ט בר נ"ט דאינו רק טעם קלוש מכל מקום הרי בתחלה היה טעם לשבח ואסור ולפי זה זהו בהי' בתחלה טעם לשבח אבל כאן שהי' לפגם ואח"כ הי' נ"ט בר נ"ט והוקלש בודאי טעם אם כן אף שיבשל בקדירה דבר שיהיה לשבח מ"מ מה קבל טעם קלוש ופגום מעיקרא ופשיטא דמותר והוה כמו בב"ח דשרי בכה"ג. ולפי זה צדקו דברי הט"ז דע"כ לא בעינן שלשה נ"ט רק באם הי' לשבח רק דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתירא בזה אמרינן דכל שהי' בנ"ט השלישי לאסור שוב נאסר אבל בפגום כיון דהוה נ"ט בר נ"ט ודאי מותר ושפיר מקשה הט"ז וא"ל דא"כ למה בעי כלל נ"ט בר נ"ט דז"א דאם לא הי' נ"ט בר נ"ט שוב הו"ל כפגום ולבסוף השביח דאסור אבל כל שהי' נ"ט בר נ"ט דאקלש הטעם והי' פגום מעיקרא שוב אף שנשבח אח"כ מותר דלא קיבל רק טעם קלוש ופגום וזה ברור כשמש ובמ"ז ס"ק ו' הרגיש קצת אבל לא הרגיש בזה ולכך הצדיק דברי הנקה"כ ולפמ"ש הדבר ברור: