שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ק״נ (י׳)

ולכאורה רציתי לומר דכמו דאמרו ר"פ המדיר במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים דיכולה לומר עד האידנא מצי לגלגולי בהדך טפי א"י לגלגולי בהדך ע"ש ה"ה כאן להיפך דכל שלא נדרה א"י לכפותה והוא רק עצה טובה אבל כל שנדרה לא יכול לגלגל בזה ושוב יכול לכפותה אבל זה דחוק דשאני התם דמשועבד לה אף לדברים קטנים וכל שאינה יכולה להתגלגל כל שהדירה מוכרח לתת לה כיון שמשועבד לה אבל כאן כל שלא תקנו חכמים שתהיה משועבדת לו בדברים אלו למה יגרע בנדרה. אך העיקר לפענ"ד דבאמת גוף דברי רש"י צ"ב מנ"ל זאת דז"א יכול לכופה רק בדרך עצה טובה שכל זה היה צריך איזה גילוי דעת לזה וגם מהו עצה טובה. אך נראה דבאמת כיון דהשלשה דברים הם מענין קירוב דעת שבין האיש לאשתו ורצו שתתחבב על בעלה וא"כ אם היתה משועבדת והיה יכול לכפותה שוב לא היתה מתחבבת על בעלה וכל פועל שעושה מה שמחוייב ונשכר לזה אינו מתקרב אל הבעה"ב כי הוא בא בשכרו ופעולתו לפניו ולכן תקנו חז"ל שלא יוכל לכפותה וא"כ כל שעושית זאת מעצמה שוב הוה חיבוב לגבי בעלה שעושית מה שאינה מצווית וא"כ בזה שפיר פירש"י שעשו כן דרך עצה טובה וז"ב בביאור כוונת רש"י. ולפ"ז כיון שכל הכוונה שלא תקנו שתהיה משועבדת היא משום שתהיה בדרך רצון ותתחבב אבל אם נדרה שלא תמזוג פשיטא שא"צ להפר דזה אינה בידה שבאמת כל כוונת חז"ל היה שתעשה זאת ולא שתדור להיפך ודו"ק כי אמת ונכון הוא ת"ל ועין מהרש"א ופ"י מ"ש בכוונת רש"י אבל לא ביארו שורש כוונת רש"י והנראה לפענ"ד כתבתי. והנה בהא דנחלקו רב ושמואל עם ר"י ור"ל בנדרים דף מ"ב אם אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומסיק הש"ס דבנכסי אלו יכול לאסור אף לאחר שיצאו מרשותו ובנכסי לבד דא"י לאסור לאחר שיצא מרשותו. ולכאורה צ"ב כיון דקונמות הוה קדושת הגוף וקדושת הגוף לא פקע בכדי וא"כ אף בנכסי סתם יאסרו לעולם. ולכאורה רציתי לומר דכאן שאני דאינו אלא קונם פרטי שאסרם על אותו איש בלבד וכבר השריש לנו הר"ן בסוגיא דב"פ דף כ"ט ד"ה וכי בשם רבינו יונה ז"ל דבקונם פרטי דקליש איסורי' נפקע בכדי א"כ לכך נפקע לכשיצא מרשותו. אמנם לפענ"ד היה נראה דע"כ לא אמרינן דבקונם פרטי נפקע בכדי היינו בהגביל לזמן אבל כאן שאסר באמת לעולם רק דאח"כ יצא הדבר מרשותו א"כ שייך לומר כיון דהוה קדושת הגוף א"כ פשטה ממילא אף לאחר שיצא מרשותו כיון דבעת שאסר היה מקום לאסור ואז לא היה דעת אחרת המעכב ממילא נתפשט הקדושה עולמית ובשלמא בהגביל הזמן א"כ שפיר אמרינן כיון דאינו קדושה גמורה דהא אינו רק קונם פרטי והוא לא רצה לאסור רק עד אותו הזמן שפיר נפקע בכדי כיון דאינו קדוש רק לאותו האיש א"כ עד אותו זמן שאסרו נאסר ואין לו להתפשט יותר אבל כאן דכ"ז שהיה ברשותו היה בכח להקדישו ניהו דלא הוה רק קונם פרטי מ"מ חלה קדושת הגוף ולא פקע בכדי וצ"ל כיון דלא אמר נכסי אלו א"כ לא סיים הקונמות וחל בכלל על כל הנכסים בכה"ג אמרינן דלא רצה לאסור רק לכשיהיו ברשותו דאח"כ מה אכפת לי' כמ"ש הר"ן בהסוגיא דף מ"ב שם וא"כ הוה כאלו הגביל הזמן ובכה"ג פקע בכדי. ובזה מובן היטב החילוק בין נכסי אלו לבין נכסי סתם דבסתם לא סיים הקונמות על אותו דבר רק בסתם וא"כ אמרינן דמסתמא כ"ז שהם נכסיו אמר אבל נכסים אלו חל על אותו דבר ביחוד יש לומר דיכול לאסור לעולם דהקדושה לא נפקע בכדי ודוק. ובזה מיושב היטב הא דאמרו שם דמי איכא למ"ד דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והתנן קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי מת לא יירשנו והדבר תמוה לפמ"ש התוס' בגיטין דף י"ג לחלק דבגר לא שייך מלקדה"מ דהא מי שבא לזכות בנכסים אינו בא מכח היורש דגר נעשו נכסיו הפקר משא"כ בשאר אנשים דמי שיורש בא לירש מכח המוריש ע"ש ולפ"ז שאני ירושה דבא לירש מכח המוריש ולכך כל שאסרם עליו שפיר א"י לירש אבל בשמטה דהפקר היא וא"צ לבא מכחו שפיר א"י לאסור. ונשאלתי בזה מהחריף מוה' מאיר בראם ני' ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד הוה ס"ל דלכך יכול לאסור אף לאחר שיצא מרשותו משום דהוה קונמות קדושת הגוף ואף דהוה קונם פרטי מ"מ כל דהוא אסרן בסתם ובעת שהיה ברשותו והוא לא רצה להגביל זמן נאסרו לעולם א"כ שפיר מקשה דאיך אפשר לומר דלא יאסר אח"כ ול"ש לחלק בין ירושה לשמיטה דסוף סוף קונמות קדושת הגוף הוא ולא פקע בכדי וז"ב. איברא דעדיין קשה לפמ"ש בקונטרס הנ"ל דאף בקונמות כללי או קדושת הגוף כל שאין לו כח להקדיש רק לזמן נפקע ממילא א"כ מה מדמה שמיטה לירושה הא בירושה שפיר בידו לאסרו גם לאחר מותו דהא יכול להפקיע הירושה ולמכרו וכדומה ולומר שתהיה מתנה לאחד מהיורשים וכדומה ושפיר י"ל דכל שאסרה בחייו שוב לא נפקע בכדי משא"כ שמטה דאפקעתא דמלכא היא א"כ אף שהי' קדושת הגוף גמור א"י לאסרו על זמן שמטה דהא אפקעתא דמלכא היא וזמן ממילא קאתי א"כ פשיטא דיכול לאסרו רק לזמן ושפיר ל"ש קדושת הגוף לא פקע בכדי והיא קושיא נפלאה. אמנם באמת הדבר נכון דבאמת קושיתי היא מהא דנחלקו רב ושמואל עם ר"י ור"ל בכל דבר אם אדם אוסר דבר שלו לאחר שיצא מרשותו וא"כ הוה המחלוקת בכל דבר שברשותו לאחר שיצא מרשותו וא"כ בזה שוב לא שייך לומר דשאני שמטה ושפיר מקשה דבשאר דבר שוב שייך לומר דקדושת הגוף לא פקע בכדי וז"ב ודו"ק.