שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן צ״א (י׳)

והנה לכאורה יש להבין הא דאמר דר"י נשיאה ס"ל נטל"פ מותר וקשה הא עכ"פ מדרבנן אסור נטל"פ דהיינו לבשל בקדירה שאב"י וא"כ ניהו דהוה ספק דרבנן דלמא לא היה נבילה בקדירה וכלים מכל מקום זה לגזור מתחלה אבל כל שכבר גזרו ב"ש וב"ה ניהו דנטל"פ מותר אבל כל דרבנן אסרו מה כח היה לו להתיר הא מדרבנן אסור נטל"פ ולא שייך ספק דרבנן לקולא כל שכבר אסרו. אך נראה דבאמת בכל היתר שיש ספק אי נפל לתוך איסור יש להקשות דנוקי לההיתר אחזקתי' ונימא דלא נפל בתוך איסור אבל התירוץ מבואר מתוך דברי התוס' ביבמות פ"ב דהרי ההיתר לא נהפך להיות איסור רק שיש חשש שבלע מהאיסור ולא שייך חזקת היתר וא"כ ה"ה כאן אנן חיישינן שמא השמן בלע מזליפתן של כלי והיה בו איסור ואסרתו ולפי זה זהו כשהאיסור עכ"פ אסור אבל כאן דבאמת נטל"פ הוא רק מדרבנן אסור ואם כן ההיתר דהיינו השמן יש לו חזקת היתר והאיסור כבר אתרע דעכ"פ מן התורה נטל"פ ושרי בכה"ג יותר נוטה לחזקת היתר טפי מלאיסור ולכך לא חיישינן. עוד רגע אדבר דאם נימא כמ"ש התוס' משום חשש חיתון וזליפתן של כלים אסרו ב"ש וב"ה והנה נראה דחשש חיתון דהוא משום אקרובי דעתא בודאי בדבר הנטל"פ לא שייך כ"כ אקרובי דעתא ולכך שוב לא חיישינן לחיתון דבאמת לא שייך אקרובי דעתא בדבר שנטל"פ והרי התורה התירה נטל"פ משום דאינו ראוי לאכילה ואיך שייך אקרובי דעתא בזה ודוק היטב ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת שאני כותב מתוך צער ד' יעזרני לכתוב מתוך הרחבה בלב פנוי מפחד ואימה. והנה בהא דאמר שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו וכו' שמן ר"י וב"ד נמנו עליו והתירוהו קסבר נטל"פ מותר אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו דניאל גזר ואתו ר"י וב"ד ומבטלו והתוס' נתקשו ניהו דשמן יכול להיות שמותר מטעם שלא פשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד מכל מקום היאך באו לחלוק על שמאי והלל בדין נו"ט לפגם להתירו ע"ש ואני תמה על עצמי דלפענ"ד נראה להיפך דאף דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו מה שהב"ד הראשון גזרו וס"ל דמדאורייתא שרי ורק שהם תקנו תקנה זו אין יכולת ביד הב"ד לבטל אבל מה שנחלקו בדין אם הדין כך או כך בזה הרשות נתונה ביד הב"ד אחרון לפסוק שלא כדבריו והטעם משום דבאמת שיטת הרמב"ם בפ"ב מממרים דאם הב"ד אומרים שכן הוא ד"ת עוברים בב"ת אבל אם אומרים דמד"ת אינו כן רק שהם מתקנים כן אם כן לזה הרשות ביד הב"ד לתקן ע"ש ואם כן זהו שאמרו דכל שהוא מטעם זליפתן של כלים אם כן שפיר ר"י וב"ד יש כח בידם לגזור משום דהרי טעמו של שמאי והלל היה דהדין הוא דנטל"פ אסור והרי נחלקו בזה תנאים ר"ש ור"מ ואם כן ביד הבית דין האחרון לבטל הדין שהרי בזה אין כח ביד בית דין הראשון לומר שהדין דנטל"פ אסור ובזה גם הבית דין האחרון יכולין לומר שהוא מותר ועיין מלמ"ל פ"ו מגירושין הלכה ג' וכ"כ המגיה במשנה למלך פ"ט מאישות ה"ו בסופו דאף אליהו אין לו כח להכריע בספיקא דדינא ואני כתבתי על הגליון עתוס' בכורות דף נ"ח ע"א ד"ה מפי ע"ש ודוק ואם כן זה שאמר שמואל לרב ויתכן יותר דהנה בגבינות עכו"ם דעת או"ה והש"ך בכללי הספיקות שכל שגזרו עליו משום חשש איסור בגופו נעשה איסור תורה וכתבו האחרונים דזה כשעשאו לודאי אסור אבל אם לא אסרו רק מחמת ספק לא ולפי זה בשלמא אם היה הגזירה משום חיתון שפיר אף דחשו לזליפת כלים גם כן אבל לא היה רק ספק בלבד דעיקר הגזירה היה משום חיתון ואם כן שוב א"י לחלוק עליו אף בנטל"פ דהם לא אמרו דנטל"פ אסור ולא נעשה איסור תורה אבל אם רק משום זליפת כלים אסרו שוב יכולים לבטל דעל ידי זה נעשה איסור תורה והרי מן התורה נטל"פ מותר דקימא לן דנטל"פ מותר כר"ש ובזה לא א"ש תירוצו של התוס' דלשמואל גם כן אסרו משום חיתון ומשום זליפת כלים דז"א דאם כן אין מקום שר"י יחלוק על תקנת שמאי והלל ועל כל פנים זה ודאי דבמה שנחלקו בדין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כנלפענ"ד דבר חדש. והנה צ"ב דמה שייך חשש משום זליפתן של כלים אף דאסרו נטל"פ והא על כל פנים אין לחוש שהעכו"ם יעשה בכלים הבלועים מאיסור נבלה דעל כל פנים לא יקלקל השמן שהרי ירגישו בזה טעם פגום ומה"ת לחוש לזה. אך נראה דבאמת הוא צונן רק דשמן עז וחריף ובולע אף בצונן וכמ"ש בפסקי תוס' ולפי זה נראה לי דבאמת לענין גוף השמן שיתקלקל בודאי אינו מתקלקל כ"כ עד שיפגם השמן ורק שאינו נו"ט בו לשבח וחשוב אינו נהנה מאיסור וכבר כתב הרשב"א וכן קיימא לן בטור סימן ק"ג דאף שראוי לאכילה רק שאינו נהנה ואינו לשבח לענין איסור מקרי נטל"פ והביאו ראיה משמן ודבש דאמרו נטל"פ והרי ראוי לאכילה ועיין בב"י שמבואר כן להדיא בשם הרשב"א ואם כן אף למאן דסבירא ליה נטל"פ אסור אבל לענין השמן אינו מתקלקל מחמת זה ובזה יש לי ליישב קושית התוס' דמ"ש מדבש דהתירו משום דנטל"פ.