שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן פ״א (י״א)

אך לפמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף פ"א דדוקא היכא שיש לתרץ דבורו הוא דס"ל מיגו במקום עדים משא"כ היכא דליכא לתרץ דיבורו לא א"כ לק"מ. והנה אחר זמן רב עברתי בהעברה בעלמא על הסוגיא הלז והנה במ"ש התוס' ד"ה שליש דאין לומר דנאמן השליש במיגו דאי בעי מסר לידה דא"כ אף לר"ה נאמן ולכאורה צ"ב דהיאך שייך מיגו כלל דהא אף אם ימסור בידה והבעל יערער ויאמר דלפקדון נתנו לשליש והשליש מסרו שלא כדין מהראוי שיהיה נאמן. ולכאורה רציתי לומר דהכוונה שהאשה תוכל לטעון לדידי יהיב לי לשם גירושין וז"ש התוס' דדלמא לא תתרצה האשה אבל באמת זה אינו דלא תוכל להעיז האשה לומר דבעלה גרשה מה שהוא שקר מוחלט ובשלמא כשאמרה קמאי דידי מסרה נהלה לשם גירושין שפיר שייך מיגו דמה נ"מ בין כשטענה קמאי דידי נתן לו לשם גירושין והרי הוה שליח לקבלה דכן מיירי כל הסוגיא וא"כ ב"כ וב"כ נתגרשה אבל כשהוא נתן לשם פקדון ולא נתגרשה עדיין וא"כ מה בכך שהשליח נתן לה לגירושין היא לא תוכל להעיז ולומר נתגרשתי מבעלי מה שהוא שקר מוחלט אמנם צ"ל דמיירי שהבעל טוען לפקדון נתת שתתגרש בו עת פקדי אותו לומר שיהיה לשם גירושין וכמעט שהדבר מוכרח דאל"כ יקשה הא אמרו בגיטין דף י"ח דאותבי' ואנחי' בכיסתי' לא חיישינן דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וא"כ למה יהיה נאמן שלשם פקדון נתנו להשליש וע"כ דשאני התם דאותביה ואנחי' בכיסתא דאין דעתו לגרש בו כלל א"כ למה יכתוב גט להקדים פורעניות אבל כאן שמסרו לשליח רק אמרינן דרצה לצערה שלא יגרשה תיכף רק עד שתתן לו מעות וכדומה וא"כ בכה"ג נראה לפענ"ד דזה דוקא באם הוא עדיין ביד השליח נאמן לומר דלשם פקדון נתנו לו אבל כל שהי' ביד האשה שפיר נאמן השליש דלא שייך הסברא אם איתא דלגירושין יהיב ניהלה דיכול השליש לטעון אמת שנתת לפקדון ואח"כ אמרת לתת לה ונתתי לה ואין ראיה ושפיר יש לי מיגו. ובזה מיושב הא דכתבו התוס' בד"ה בעל דמה הועילו חכמים שתקנו לומר בפ"נ דאכתי יוכל לטעון לפקדון וקשה הא שם הוא נאמן במיגו דהרי מוסרו לידה וא"כ אינו נאמן הבעל אף לר"ה ולפמ"ש אתי שפיר דשם לא שייך המיגו דהא הבעל יוכל לטעון דלא צוהו למסור לה הגט דהוא מסרו שלא כדת דא"ל דכל דטוען דמסרת לי לפקדון ואח"כ צוית לתת לה דאז נאמן דל"ש דאי הוה יהיב לגירושין לדידה הוה יהיב לה דהא לא רצה שתתגרש רק בהגיע לידה דזה אינו דא"כ בלא"ה אין מקום לקושית התוס' וכמ"ש למעלה דהא שם בש"ה מיירי דבשליח קבלה א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח כלל כמ"ש הר"ן וע"כ דהתוס' לא נחתו בסברא זו בס"ד וא"כ שוב שפיר מקשים דיכול לטעון לפקדון וע"ז כתבו כיון דאינו בעיר אחת לא שייך הסברא דלדידה הוה יהיב לה והשליש נאמן. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הפ"י והתומים סי' נ"ו על הש"ך שדעתו דכל שמכחישו בעיקר השלישות ואומר דלא מסרו לו כלל רק שממנו נפל ומצאו דנאמן הבעל אף לר"ח דלא שייך דהא הימני' א"כ אכתי מה הועילו חכמים בתקנתם דהא יוכל לטעון ממני נפל ומצאו זה ע"ש ולפמ"ש ל"ק דבאמת כל שהגט ביד השליש הוא דכתב הש"ך דיכול לטעון ממני נפל אבל כל שהגט ביד האשה פשיטא דלא יוכל הבעל לטעון שום דבר וחזקה שמיד הבעל נמסר לשליח וזה כל עיקר הנאמנות דטוען בפנ"ח והאמינו ממילא על השליחות וכמ"ש הרא"ש ריש פ"ק דגיטין וא"כ שוב אין לו שום טענה ולא חיישינן לנפילה ולשום דבר ומה"ת נחזוק ריעותא וכל הפלפול הוא רק כשעדיין ביד השליח ולא ביד האשה אז מקום לפלפל אם נאמן דיש ריעותא אם איתא דלגירושין יהיב נהלה לדידה הוה יהיב לה משא"כ כשהוא ביד האשה ותדע שהרי כשטוען הבעל מזויף ודאי אין השליש נאמן וכמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ס"ק א' בפשיטות וא"כ שוב כיון דכל החשש הוא שמא יבא הבעל ויערער דזייף החתימות ומה"ט אצרוך רבנן בפ"נ לרבא דקי"ל כוותיה וא"כ לענין חשש מזויף לא שייך כלל ענין שלישות וע"כ דכיון דמה"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמ' ול"ח למזוייף ורבנן הוא דאחמרו וכל שאומר בפנ"ח לא חיישינן א"כ שוב השליש נאמן. ואני תמה על הפ"י והתומים דאין מקום לקושייתם לפענ"ד דהיאך יוכל לטעון ממני נפל דהא כל דטוען בפנ"ח וחז"ל האמינו וממילא האמינו גם לענין השליחות כמ"ש הרא"ש וא"כ שוב אין מקום לשום חששא דהא האמינוהו שהוא השליח וז"ב ופשוט. הן אמת דדברי הרא"ש צ"ב דהכי בשביל דהאמנוהו לענין מזויף דל"ח לזיוף מה"ת נאמינו גם לענין השליחות וגם דברי התוס' משמע דלא כהרא"ש דא"כ אין מקום לקושייתם דיטעון לפקדון הא כל שאומר בפ"נ שוב אינו נאמן לפקדון ועבפ"י מ"ש בזה. אך לפענ"ד נראה בפשיטות דבאמת לענין מה דניחוש שמא לא עשאו שליח זהו חששא רחוקה דכל דהאמינוהו להשליח שבפנ"ח וא"כ ע"כ דרצה הבעל לגרש דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וא"כ אין הספק רק אם עשה זה לשליח או לאחר פשיטא דהשליח נאמן דמה לו לשקר ולמה ישקר לומר דעשאו שליח וגם למה נתנו לו השליח האחר ולמה נחזיק ריעותא ובפרט דאיכא רגלים לדבר דהרי בפנ"ח ולאיזה צורך היה בעת הכתיבה והחתימה וע"כ דצריך להיות שליח ושפיר מתוך שנאמן על בפנ"ח נאמן על השליחות אבל טענת פקדון דאינו מכחיש ענין השליחות רק שהיה שליח לפקדון דהיינו אם יתרצה הבעל לגרש יאמר לו שיתנו לה וא"כ מה"ת לא נאמין להבעל ולפ"ז לענין נפל ומצאתי' זה מכחיש כל ענין השליחות ומה שאומר בפנ"ח זה אינו נאמן הבעל דאקדומי פורענותא לא מקדים אינש לנפשי' וע"כ שעשהו שליח דאל"כ מה לו ולעת כתיבת הגט וחתימתו וז"ב לדעתי ומיושבים כל קושיות הפ"י והתומים כנלפענ"ד בהעברה בעלמא כי לא עיינתי בהסוגיא רק בהשקפה בעלמא