שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ע״ט (ד׳)

עוד נראה לי בישוב קושית השיטה הנ"ל דהנה הנימוק"י הקשה למ"ד אשו משום חציו א"כ יהיה אסור להדליק נר מע"ש דהו"ל כמו שהדליק בשבת וכתב דהו"ל כאילו נדלק בעת התחלת הדלקה ותדע דהרי אח"כ אנוס הוא דלא מצי לאהדורי וע"כ דהוה כאלו נדלק כלו בב"א ע"ש ולפ"ז שפיר הו"ל לר"י קלב"מ דא"ל דבתחלה נשרף הגדיש דזה אינו דלמ"ד משום חציו חשבינן כאלו היה נדלק בעת התחלת הדליקה אבל למ"ד משום ממונו הוה כאילו ממונו הזיק א"כ חיוב בא בעת שהתחיל ההיזק לא בתחלת ההדלקה ושפיר פריך לר"ל ומיושב קושית התוס'. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דפריך הש"ס למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וכתב רש"י דהא אדם חייב אף באונס כרצון והדבר יפלא דהא כבר כתבו התוס' בב"ק ובב"מ דאונס הקרוב לגניבה פטור אף באדם וכמ"ש התוס' בב"מ דף פ"ב ע"ב ובהיכא דאינו מתכוין להזיק כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' שע"ח ובש"ך ס"ק א' וא"כ כאן דשריפה ודאי מקרי אונס ואינו מתכוין להזיק דהא הוה טמון ולא ידע וא"כ דלמא לכך פטרה התורה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בהדליק בתוך שלו ויצא והדליק בתוך של חבירו ואם כן גם הגלוי הו"ל טמון דלא ידע כלל בעת הדליקו בתוך שלו אם תצא אש כלל להדליק של חבירו וא"כ לא שייך לומר דהו"ל טמון באש דהא למ"ד משום חציו חשבינן כאלו נשרף הכל בעת התחלת הדליקה ואז היה הכל טמון אף מה שבגלוי ושפיר פריך וע"ז משני דנפל הגדר שלא מחמת דליקה דזה הוה אונס גמור ולא הוה חציו כלל. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דרבינו דביאר דהדליק בתוך שדה של חבירו א"כ לא שייך כלל להקשות דלמ"ד משום חציו יתחייב טמון באש דזה אינו דמה שהדליק בתוך של חבירו זה היה גלוי ועל הטמון היה אונס גמור דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' כמ"ש התוס' בדף ס"ב דזה מצד הסברא ולכך לא הוצרך הרמב"ם להזכיר דמיירי בנפל הגדר ודוק וז"ב ועיין ב"ק דף מ"ג דאמר דאשו שלא בכוונה פטור מדמים לרבא ויליף לה מהא דאמרו דעבד כפות פטור ופרש"י דאשו משום ממונו והדבר תמוה כמ"ש המפרשים דהא רבא אמר דקרא מסייע לר"י דהוא משום חציו ולפמ"ש י"ל דבאמת לפי המסקנא גם ר"י מודה דהוא משום ממונו ג"כ וס"ל דמיירי בכלו לו חציו דאז החיוב בשביל ממונו וז"ב ודוק. אחר שכתבתי זאת מצאתי ברמב"ם דפוס יעסניץ שהמגיה פי"ד מנ"מ הגיה בדברי הראב"ד טמון כאשר הגהתי ושמחתי מאד. ובזה מדוקדק מה שציין הראב"ד על דברי רבינו במ"ש בשדה חבירו דהמעיין בש"ס ב"ק דף ס"ב ימצא דבשדה חבירו הוא לרבנן באין אורחי' פטור משום טמון באש והבין מדברי הרמב"ם דמטעם טמון קאתי עלה ולכך באורחיה בהכי חייב אף דהוה טמון באש דבשדה שלו אף באורחיה פטור משום טמון ודוק ועיין רמב"ן במלחמות גבי האי גברא דבטש בכספא דחברי' שהאריך בזה ודוק היטב