שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ע״א (ד׳)

ובזה מיושב היטב דברי רבינו דכתב אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה ותמה הלח"מ דכאן פסק רבינו כר"י דלא דריש טעמא דקרא ואילו בשאר מקומות פסק דדרשינן טעמא דקרא ולפמ"ש א"ש דלפי האמת דרבינו פסק כרבא אם כן ל"ש כאן טעמא דקרא כלל וכמ"ש ודוק היטב. ומה שהקשה הלח"מ דמנ"ל לרבינו לחלק בין הפרקים דהשב תשיב הוה לאו הניתק לעשה ולא תחבול בגד אלמנה צריך להחזיר מיד והא משמע בב"מ דף ל"א דעל כלהו קאי העשה דהשב תשיב. ולפמ"ש א"ש דרבינו דייק מזה דהרי רבינו פסק דדרשינן טעמא דקרא וא"כ אי נימא דא"צ להחזיר מיד אם כן נדרש טעמא דקרא כר"ש ומנ"ל דבעשירה אין ממשכנין וע"כ דכאן ל"ש טעמא דקרא כלל ובלא"ה נראה כיון דאלמנה חס עלי' קרא משום צערא וכמ"ש הסמ"ע סי' צ"ז ועיין ש"ך וט"ז שם דגם בבתולה הוא כן ואם כן אף שיחזור בלילה וכדומה יש לה צער וע"כ חייבה התורה להחזיר לה מיד ודוק כנלפענ"ד. והנה לפמ"ש הרמ"ה בטור וש"ע סי' צ"ז דכי אמר רב הונא דשליח אסור לכנס לביתו דוקא כי יש לו לאשתלומי באנפא אחרינא אבל כל דליכא לאשתלומי באנפא אחרינא מותר לילך אם כן הי' נראה להיפך דעשירה הוא דאסור למשכנה ללכת לביתה אבל עניה דליכא לאשתלומי מותר ללכת לביתה. אמנם ז"א דלר"י דלא דריש טעמא דקרא אם כן הפסוק כולל סתמא ואם כן בין ענייה ובין עשירה אסור ולר"ש דדריש טעמא דקרא אם כן דוקא ענייה דמשיאה שם רע בשכנותיה ועשירה מותר ועכ"פ קושית התוס' דלמה לא מקשה מהמשנה ל"ק די"ל דהקרא אתי אף שאין לה להשתלם ממקום אחר אפ"ה אסור לשליח ב"ד לכנס לביתה וכמו בעשירה והכתוב לא חילק הא באחר ממשכנין כגון דליכא לאשתלומי אבל לר"ש קשה ולכך מקשה מהברייתא ודוק. והנה התוס' דף קט"ו ד"ה וחייב הקשו דמשמע דבחובל רכב ורחיים לוקה שתים והאמר אביי זיל אהדר והיינו משום דהוה ניתק לעשה דא"ל משום כ"מ דא"ר ל"ת דהא אביי אית לי' דמהני ולכאורה ל"ק דשאני משכון דאלמנה וכל משכון שלא ברשות דשפיר הוה לאו הניתק לעשה דכל שמחזיר הכר בלילה והכסת ביום שפיר מתקן הלאו דעיקר הלאו הי' בשביל שהוא שמלתו לעורו במה ישכב וכל שמחזיר לו הרי קיים העשה ותיקן הלאו אבל רחיים ורכב דמבטל לי' ממלאכת אוכל נפש ואם כן גם שיחזור אח"כ אם לא יחזור תיכף הרי חבל אוכל נפש שהיה יכול לעשות אוכל נפש ולא תיקן הלאו לגמרי דניהו דמתקן על להבא הרי לא תיקן על מה שעבר וחבל ואם כן שפיר א"ל אביי זיל אהדר כדי שיעשה תיכף אוכל נפש ואפ"ה לקי על מה שביטל כבר. ולכאורה רציתי לומר כיון דאם יחזור אח"כ יהי' מקום דמתקן הלאו על מה שחבל ועל מה שלא החזיר זה הוה לאו שאב"מ דבעת שחבל היה יכול לתקן אם יחזיר תיכף ואם כן על החבלה אינו לוקה ומה שלא החזיר אינו רק לאו שאב"מ ולא לקי.