שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ס״ב (ד׳)

והנה בש"ק תצוה תרכ"ה הגיעני מכתב מהחריף מוה' טובי' יחיאל ווייסבורג מליסקא הביא דברי השעה"מ פי"א ממ"א שחידש דכל דאיתא לריחא בעינא אסור משום דח"ש אסור מן התורה וע"ז הקשה מר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה ואפ"ה אמר בפת חמה כ"ע מודו דריחא מלתא ולפענ"ד לק"מ דשם בריח הנרגש הוה כמו דאמרו בירושלמי פ"ו מתרומות מודה ר"ל באיסורי הנאה והיינו דמ"מ נהנה אף דהוא ח"ש וה"ה בריח מ"מ הוא מרגיש ניהו דהוה ח"ש מ"מ מרגיש האיסור כ"ש ושאני שאר ח"ש דכל שאינו כזית אינו טועם טעם איסור ואינו מרגיש אבל ריח דאוסר בכ"ש שנרגש והרי מרגיש האיסור ואסור אף לר"ל. ובזה מיושב מה שהקשה מהריב"ל סי' רפ"ח דכתב דבטעימה ל"ש חזי לאצטרופי ולפמ"ש שאני ריחא דנרגש האיסור בעיניה וז"ב ופשוט. והנה בשנת תרכ"ז מצאתי בתוס' רי"ד שנדפס מחדש בע"ז ס"ו כתב דבבשמים שריח חזק הוא אף לוי מודה דריחא מלתא היא ע"ש ובשבת ס"ב הנ"ל מבואר דאף בבשמים ריחא ל"מ ולפמ"ש ליישב דברי הרי"ף א"ש ג"ז אבל באמת פשטת לשון הש"ס אינו מורה כן וצ"ע. והנה בדברי הרי"ף נראה לי כעת דבר חדש דהנה הטעם דס"ל לר"י דמב"מ במשהו נראה לפענ"ד דהנה באמת כל דבר דבטל בששים בא"מ לכאורה צ"ב כיון דמ"מ משהו מיהא איכא והרי ח"ש אסור אך זה אינו דבתערובות ל"ש ח"ש כמ"ש המהרש"א בפסחים דף מ"ד ועיין כו"פ סי' ק"ט ולפי זה במב"מ דלא נקרא תערובות דהרי לא נתבטל דהא הוא מב"מ ואדרבא אחד מחזק את חבירו הו"ל כאלו הוא בעין וח"ש אסור מן התורה וז"ב ולפי זה דברי הרי"ף נכונים דריח ל"ה תערובות דהא היא בפ"ע רק שנותן ריח בזה אבל הא"מ אינו מבטל והו"ל כאילו הוא בעין והו"ל כמו מב"מ לרב דאסור דהוה ח"ש וה"ה בזה ואם כן לכך גם בא"מ אסור לרב דכשם דמב"מ אסור במשהו דהו"ל ח"ש בעין וה"ה בריח דהוה בעין ומיושב כל הקושיות על הרי"ף. והנה מה שהקשיתי ומצאתי בבשמים ראש שהקשה משבת דף ס"ב וכ"כ בזה כעת נ"ל בפשיטות דכלי שיקלט ריח קשה לקלוט וכמו דקי"ל לענין כלי שאינו בלוע מאיסור כמ"ש הט"ז סי' ק"ה סקט"ז וה"ה כאן ועיין סי' ק"ח בש"ך סקי"ב ודוק ובגוף הקושיא הנה לפמ"ש דריחא מתורת משהו הוא וכתבתי דהוה כמו ח"ש בעין הנה לפענ"ד שם אדרבא על ידי דנחשבי' לח"ש והי' כלי טפל להבשר ויהיה פטור על ידי זה זה ודאי לא אמרינן כנ"ל וצ"ע בזה. והנה במ"ש למעלה קושיא על השעה"מ שכתב דאסור ריחא משום דהוה ח"ש והקשה דאם כן לר"ל דאמר דח"ש מותר היאך אוסר ריחא וכתבתי דהוה כאיסור הנאה דאמרו בירושלמי דמודה ר"ל ולכאורה מה זה דמיון דהנאה עכ"פ במשהו נהנה אבל ריחא מנ"ל דיהיה אסור לר"ל. אך נראה דהנה גוף דברי הירושלמי דאמר דמודה ר"ל באיסורי הנאה צ"ב וצ"ל דכיון דכל א"ה דאסור ואינו לוקה מבואר בהה"מ דהוא כח"ש כמ"ש בפ"ח ממאכלות אסורות הט"ז ועיין מלמ"ל פ"ד מיסודי התורה ולפי זה כיון דלא משכחת לה שיעור א"כ לא משכחת לר"ל דיהיה אסור בהנאה דתמיד הוא ח"ש וע"כ מודה ר"ל בא"ה וז"ב ופשוט ולפי זה ריח דלא משכחת לה רק בח"ש לכך ר"ל מודה דאסור וז"ב. איברא דבשו"ת מוהר"ם מינץ סי"ט כתב דכל שאין בדמו כזית ל"ש ח"ש דל"ש חזי לאצטרופי אם כן מבואר להיפך ממ"ש. ולכאורה רציתי לומר דזה לר"י דס"ל ח"ש אסור משום חזי לאצטרופי אם כן כל דל"ש חזי לאצטרופי יהיה מותר אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר רק דבהנאה ע"כ מוכרח לומר שאסור בזה אדרבא כל שא"א בשיעור שלם ע"כ מודה ר"ל ולפי זה יהיה קולא לר"י יותר מר"ל וזה לא שמענו מיהו כבר השגתי על שו"ת ר"מ מינץ בקונטרס תורת משה על ספרו אור מים חיים כלל צ"א דין ב' עכ"פ מ"ש לר"ל ודאי נכון. והנה האחרונים פלפלו לרב דס"ל ריחא מלתא אם הוא מן התורה או מדרבנן ולפענ"ד נראה דאינו רק מדרבנן דהנה במ"ש הרי"ף דמלתא דרב בריחא הוא משום דס"ל מב"מ במשהו והנה הריטב"א בחידושיו לע"ז דף ע"ג הקשה דלימא דרב ושמואל דס"ל מב"מ במשהו וכר' יהודה אמרו לשמעתי' וכתב דר"י ס"ל דמה"ת מב"מ לא בטל והוא ס"ל מדרבנן מב"מ לא בטל ע"ש ואם כן מבואר דרב דאוסר לשיטת הרי"ף אינו רק דרבנן ודוק. וראיתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל ביו"ד סי' ק"ח שהקשה אם נימא דאינו רק דרבנן מה פריך הש"ס בפסחים לרב דא"ל ריחא מלתא דמאי איריא מפני תערובות גופים ת"ל מפני תערובת טעמים והקשה דנימא דבקדשים אוקמא אדין תורה כדאשכחן בכלי מקדש שכתבו בתוס' חולין דף קי"ב דאוקמא אד"ת ה"ה בזה ע"ש ולפענ"ד נראה דלפמ"ש הרמב"ן בע"ז דף ס"ז והר"ן פגה"נ דלכך פת שאפאה עם הצלי אסור משום ריחא טפי משאר ריחא משום דכל אחד בפני עצמו שרי יש להחמיר ביותר משאר איסורים ולפי זה בפסח דעיקר האיסור משום דנאכל שלא למנויו ואם כן כל אחד בפני עצמה שרי בודאי יש להחמיר יותר משאר איסורים. איברא דקשה לפי זה גם ללוי דמתיר בשאר איסורים ריחא אבל בפסח מהראוי לאסור ואם כן גם לדידיה קשה ל"ל מפני תערובות גופים ת"ל מפני תערובות טעמים ולכאורה רציתי לומר דהכא ל"ש דלא בדילי דכיון דאינו נאכל רק למנויו הרי אדרבא דבר שבמנין הוא ול"ש לא בדילי ושאני בשר בחלב דלא בדילי אינשי שכל אחד בפני עצמו שרי לא בדילי אינשי מיניה אבל כאן אדרבא בדילי בשביל האיסור דנאכל שלא למנויו. אמנם י"ל כיון דלא ניכר איזה של החבורה הזאת ואיזו של חבורה זאת מהראוי להחמיר. אך לפי זה קשה בהא דאמרו אפילו גדי וטלה דניכר הגופין ושוב בדילי אינשי מיניה ושוב ריחא לאו מלתא.