שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ס״ב (ב׳)

הנה שיטת הרי"ף דמה דאמר רב ריחא מלתא היא משום דלשיטתו אזיל דמב"מ במשהו וריחא הוה משהו ע"ש ולכאורה צ"ב דהא גם לדידן דמב"מ בששים הא ריח הוא נרגש והרי כל שמרגיש הטעם היותר מששים ג"כ אסור דחיך אוכל יטעם ועיין ט"ז סי' צ"ח סקי"א וא"כ גם ריח הרי מרגיש הריח ולמה לא יאסור. אמנם אחר העיון נראה דבאמת אטו כתיב ריח בתורה והתורה לא אזהרה רק בלשון אכילה ואכילה היא בטעם ומנ"ל ריחא וזה ענין דס"ל ללוי ריחא לאו מלתא היא כלל אמנם רב ס"ל כיון דמב"מ במשהו אף שאינו טועם שום איסור אפ"ה אסרה התורה במב"מ לפי שאחד מחזק את חבירו וה"ה כאן כל שיש ריח אף שאין בכשיעור טעם מ"מ הרי נרגש ואף משהו אסור וא"ל דמידי ריחא כתיב דז"א דהרי גם במב"מ אין בו טעם ואפ"ה אסור וה"ה בריח וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשו על הרי"ף דהא דוקא מב"מ במשהו ולא בשא"מ וריחא אסור אף בשא"מ ועיין בהגהת הד"ת על הרי"ף ולפמ"ש אתי שפיר דכל דחזינן דאף בליכא טעם אסרה תורה במב"מ שוב בריח דמרגיש הריח אסור אף בא"מ וכמ"ש וז"ב.