שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ה׳ (ז׳)

והנה שאל אותי תלמידי המופלג כמר סענדר שורשטיין ני' דהאיך אפשר לומר דברצון בלע הא אין אדם משים עצמו רשע ואמר דמזה ראיה לשיטת הגהת אשר"י בפ"ט דב"ק דכל דפוטר עצמו מממון יכול לעשות עצמו רשע. ואני השבתי דלפמ"ש המלמ"ל פ"ד ממלוה דדוקא היכא שהוא מהווה איסור הוא דאינו משים עצמו רשע אבל היכי שהאיסור ראינו בעינינו אלא שהיינו תולין שלא ידע מהאיסור נאמן לומר שעשה איסור בידיעה ואני הארכתי בזה הרבה על הגליון מדברי התוס' ב"מ דף ג' וריש מס' מכות ואכ"מ וא"כ ה"ה כאן דראינו הדבר שתחב לו חבירו רק שלא ידענו אם בלעו ברצונו שוב נאמן. מיהו יש לחלק דשם עכ"פ שעשה האיסור רק שלא ידענו אם ידע מהאיסור אבל כאן אדרבא ראינו שתחב לו חבירו באונס א"כ ראינו דלא רצה אף שאומר שרצה בבליעה אינו נאמן וצ"ע בזה. אמנם בעיקר דינו של ההפלאה שרצה לחדש דאף שתחב לו חבירו באונס כשבלע ברצון חייב מיתה לפענ"ד יש לדון בזה עפמ"ש הרמב"ם בפרק עשרים מהלכות סנהדרין ה"ג דאם נבעלת באונס אף שנתרצית אח"כ הרי היא פטורה מפני שיצרה נתגבר עליה והקשה הכ"מ א"כ כל עוברי עבירה יפטרו דודאי יצרם נתגבר עליהם וכ' דדוקא שם דכיון שבתחלתה באונס אף שיצרה נתגבר עליה אח"כ פטורה בהאי תגבורת כיון שמחמת אונס בא עליה ואני כתבתי בגליון שכוון לדברי רבינו בפ"א מא"ב ה"ט שכתב וז"ל שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות והיינו שכל שהיה באונס גם הרצון אח"כ נחשב לאונס. ולפ"ז נראה לפענ"ד כיון דאמרו המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה א"כ חזינן דגם מאכלות אסורות הוי כמו עריות א"כ כל שתחבו באונס אף שבלע ברצון אפשר שחשוב אונס דאין ביד טבעי להכריח נפשו שלא יהנה מהדבר ובשלמא באיש שאמרו לו התקשה א"כ תחלת קישוי היה ברצון דאין קישוי אלא לדעת א"כ אף שכפאוהו אבל לא היה לו להתרצות אבל כאן כל שנבעלה באונס אין בידה שלא תהנה וה"ה באכילת איסור ובירושלמי גבי אשה שתחלתה באונס וסופה ברצון משלו למה הדבר דומה לאדם שנתנו לו איסור או מאכל ביה"כ וכפאוהו ומצץ בפיו והיינו שגם זה בידו שלא יהנה וזה ברור כשמש ואף דבא"א וקא מכוין אסרו בפסחים דף כ"ה שאני התם דכל שבתחלה מכוין זה בידו לכפות יצרו שלא יתכוין להאיסור ואף שיצרו מתגבר עליו זה אסור דהיה לו לכפות יצרו אבל כל שתחלת האיסור היה באונס אף שנתרצה אח"כ פטור וז"ב כשמש. ובזה נראה לפענ"ד דאם אמרה שתחלתה באונס וסופה ברצון אף למ"ד דאסורה אבל מכל מקום אינה חייבת מיתה דהא אין בידה שלא תתרצה ועכ"פ לא שייך בזה אין אדם משים עצמו רשע דהא אינה מרשעת עצמה בזה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובעיקר הקושיא הנ"ל דנ"מ דלאביי פטור במה דתברה או שתייה אח"כ לפענ"ד ל"ק דבזה בודאי אין הח"כ פוטר דבאמת עיקר החיוב בא בשעה דהגביהה וקנאו ורק דהוה מצי לומר הרי שלך לפניך והחיוב בא בשעה דאכלו אבל לא שייך לומר קלבד"מ על מה שהוקר דהחיוב בא בשעה שהגביה שישיב מה שגזל ואם אינו משיב אז בכל שעה ושעה הוא גזלו ועומד ברשותו להתחייב וכל שלא אמר הש"ל ממילא נתחייב על הגזילה ולא בא בבת אחת ול"ד להך דמנסך דלשמואל באמת פטור משום דקלב"מ וכמ"ש התוס' דהיה יכול לומר הש"ל דזה אינו דשם לא מיירי שהוקר אח"כ רק דאנו דנין בשעת הניסוך דנתחייב מיתה ע"ז שפיר אמרו דעיקר חיוב התשלומין הוא בעת הניסוך דשם גם כעת הוא בעין והיה יכול להחזיר לו רק שנסכו ועשה מעשה בידים ולא שייך הש"ל א"כ עיקר החיוב בא על שעת הניסוך אבל כאן שבעת אכלו א"כ א"י לומר הש"ל וא"כ החיוב מתחיל מקודם דבכל שעה ושעה שאינו מחזירו הרי הוא גזלן ונתחייב כל שלא השיב וז"ב לפענ"ד ודוק היטב כי נכון הוא.