שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ה׳ (ב׳)

ומדי דברי זכור אזכור במ"ש מדלעסי' קניא דיש להסתפק בהך קנין דלעיסה אם הכוונה לקנין כגזילה שהוא קנוי להגזלן להתחייב באחריות או דהוי קנין גמור דהוה שינוי ובעת בא אל פיו קנה מתורת חצר וכל שלעסיה קנין גמור הוה דע"י הלעיסה נשתנה הדבר וכ"כ בשיטה מקובצת שם בהדיא דהוי קנין וכן מצאתי בחידושי ריטב"א בסוכה דף ל"ה שכתב דלכך ל"ש במצה שפסול משום מצה גזולה דמדלעסי' קני בשינוי ואח"כ בבא למעיו הוה שלו ממש ע"ש הרי דלעיסה הוה קנין גמור ולא מתורת גזלן דאל"כ לא מקרי לכם. איברא דעדיין צ"ב דברי הריטב"א דאכתי איך יוצא במצה גזולה הא ניהו דקני בלעיסה הא כיון דיכול לאהדורי הו"ל שינוי החוזר לברייתו דניהו דלעסו כל דהדרא הדרא יתקשה ויהיה מדובק כשהיה וכדאמרו בכתובות שם אי דמצי להדר נהדרא ואף דשם אמרו לענין חיוב תשלומין דאפסדיה שהי' יכול להדר מכל מקום יש לומר דגם לענין שינוי החוזר לברייתו אפשר דהוה שינוי החוזר לברייתו דאם יתקשה ויתדבק יהי' כמו שהי' ולא מקרי שינוי. ולכאורה רציתי לומר דכל הטעם דשינוי החוזר לברייתו דלא מקרי שינוי כתב הרמב"ן במלחמות דכל דיבא ליד הבעלים והבעלים מרדפין אחריהם לכשיבא לרשותו ישנהו לכמו שהי' מתחלה ולפ"ז כאן לענין שיהי' יוצא במצה גזולה שפיר יש לומר דיוצא והטעם בזה דהרי בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ב' האריך בהך דאוונכרי דלרש"י דפירש דגזלי מישראל אמאי לא נימא ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה והאריך בזה אך באמת אין התחלה דבאמת הבעלים נתייאשו מזה וא"כ מצד הבעלים לא שייך ניחותא דהרי אינו שלהם רק דיאוש לחוד לא מהני אבל עכ"פ לא שייך בזה ניחותא והארכתי בזה בחידושי לסוגיא דאוונכרי לענין הא דאמרו דהו"ל שינוי החוזר לברייתו וכדברי הרמב"ן הנ"ל ולפ"ז כאן שפיר שייך לומר דקני בשינוי וא"ל דהוה שינוי החוזר לברייתו דכ"ז שלא בא במעיו הי' יכול לחזור לקדמותו והבעלים ירדפו אחריו ויחזירו לקדמותו דזה אינו דכיון דהוא אוכלו אח"כ א"כ אמרינן דמסתמא ניחא לי' לבעלים שיקנהו ע"י השינוי ויחזיר לו דמים כדי שיוכל לצאת י"ח מצה אחר כך וניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונא כדי שיקיים זה המצוה. אמנם נראה דבאמת הו"ל מצוה הבאה בעבירה דע"י הקנין שקנה בלעיסה יוכל לצאת בו אח"כ א"כ הקנין מסתייע ע"י עבירה ובכה"ג מקרי מצוה הבאה בעבירה וכ"כ בהדיא שארי הגאון במקור חיים סי' תנ"ד דלכך לא יצא במצה גזולה דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אף דקניא בלעיסה ע"ש שכוון מדעתא דנפשיה למ"ש הריטב"א הנ"ל בסוכה דף ל"ה. ובזה נראה לפענ"ד לפרש דברי הירושלמי פ"ק דחלה הובא ברא"ש פ"ב דפסחים בהא דאמרו מצה גזולה אינו מברך וכו' בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו וכו' אין עבירה מצוה וכו' אין מצוה עבירה וכו' אלה המצות אם עשיתן כמצותן הו"ל מצוה ואם לא עשיתן כמצותן אינו מצוה וע"ש כי אינו לפני כעת ודברי הירושלמי סתומים ועיין בב"י או"ח סי' קצ"ו מ"ש לפרש בזה ובשו"ת ב"ח החדשות סי' א' האריך ג"כ בזה לפי דרכו. ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי בתחלה רצה לומר דדוקא בתחלה הוא דאינו מברך דטרם הלעיסה לא קני לי' כלל והו"ל מנאץ אבל בסוף שפיר מברך בהמ"ז משום דכיון דקנאו בלעיסה שוב הו"ל שינוי ודמים הוא שנתחייב לו וא"כ אח"כ בבא למעיו א"כ שוב קנהו לגמרי ומברך עליו ועיין באו"ח סי' תרמ"ט דבכה"ג מברך וא"ל דהוה שינוי החוזר לברייתו דכל דאכיל ליה אח"כ ניחא ליה להנגזל למעבד מצוה בממונא וקנהו זה אף דהוה שינוי החוזר לברייתו וע"ז אמר כיון דאין מצוה עבירה או דאין עבירה מצוה וא"כ לא קנהו ע"י השינוי דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואם עשיתו כמצותו הו"ל מצוה ואם לאו לא מקרי מצוה ושוב הו"ל שינוי החוזר לברייתו כ"ז שלא בא במעיו באופן דלא מצי מהדר ולא קני' והו"ל מצה גזולה דלא יצא ויש לפרש בזה במה שנחלקו אי אין עבירה מצוה או דאין מצוה עבירה דזה ס"ל דמה שעשה בעבירה כיון דהועיל להמצוה שוב הו"ל מצוה הבאה בעבירה וזה ס"ל דאף דלא מקרי מצוה הבאה בעבירה מ"מ אין מצוה עבירה וכדפריש בירושלמי דכל שלא עשה כמצותו לא יצא וזה סוף סוף ע"י עבירה בא לו אף שלא סייע למצוה וגם אם נימא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא מכל מקום לא קני משום דבעי אלה המצות ודוק היטב שוב ראיתי בשו"ת ב"ח החדשות בק"א שם שהאריכו הרבה בזה אבל לא ירדו למ"ש ודוק היטב