שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן מ״ז (ד׳)

והנה מ"ש מעלתו אי צריך לסתום פי הסילון בשעת הטבילה כדי לצאת שיטת הר"ש דמורחב בחפירה דין מקוה יש לה הנה כבר כתבתי דאינו פוסל מה שהרחיב החפירה. ומ"ש אי פוסל בסותם פי הסילון משום דמניעת הזחילה יהיה ע"י דבר המקבל טומאה. הנה לפענ"ד זה לא נפסל משום סתימה בדבר המקבל טומאה דע"כ לא פסלו בדבר המקבל טומאה היינו שם כמבואר סעיף נ' היינו דוקא בדבר שסותם ורצונו להיות סותם שם תמיד הסדק בזה פסל בדבר המקבל טומאה אבל כאן שהדלת עשוי לסגור ולפתוח ואינו מקרי סתימה. וראיה ברורה שהרי פוקקין הנביעה גבי נקיון המקוה בדבר המקבל טומאה והיינו משום שאינו צורך לה רק בעת ההיא שלא יתרבו המים ויהיו שאובים. שוב ראיתי שגם הב"ח כתב דלגבי הנקת המקוה כ"ע מודים שפוקקין בדבר המקבל טומאה שלא באה אלא לנגב המקוה שלא יבאו המים שם והט"ז ס"ק ס"א כתב שאינו מכיר חילוק זה דהא גם כאן אינו עושה אלא רק שלא יזובו המים דרך שם. ולפמ"ש יש להדר פני זקני הב"ח דזה כוונתו כיון שאין עשוי אלא לנגב בעת שיבאו המים ואינו צריך לה שיהיה כן לעולם רק באותה שעה זה לא מקרי סתימה אבל בסתימת הסדק שרצונו שיסתום הסדק לעולם זה מקרי סתימה. וז"ב לפענ"ד ועיין במגן גבורים סי' קנ"ט מ"ש שם נגד הנוב"י ולענין סתימת הברזא ע"ש ומה שהקשה מעלתו במ"ש המחבר בסעיף נ' שלא יסתום בדבר המקבל טומאה וע"ז הקשה מעלתו ממ"ש המחבר בסעיף ב' דצריך להקיף במפץ והא מפץ מקבל טומאה. הנה גם אני הקשיתי כן בהגהותיי ליו"ד שם בסעיף נו"ן והקשיתי בהא דאבוה דשמואל דעביד מפצי ביומי דניסן והרי מפץ מקבל טומאת מדרס כמבואר בפ"א מכלים וכן מצאתי בר"ן פרק ב' משבועות שכתב בשם הראב"ד גבי לא תעמוד ע"ג כלי חרס שכתב דהא דעבד אבוה דשמואל מפצי דליכא למימר משום טיט עבדינהו שהרי מקבלות טומאה הנה הרגיש בקושיתי ובאמת הרמב"ם פ"ט ממקוואות הי"א כתב לפרש הא דמפצי שעיכב מקוה מהנהר בנתינת מפצי בכדי שיהיו המים נקווים ולא יהיו זוחלים ועיין בפ"א ה"י שפירש פירוש אחר בהך דמפצי ועיין בכ"מ שם וצ"ע ועכ"פ זכיתי שכוונתי לדעת הראב"ד. ובאמת יש ראי' מזה דמותר לסתום בדבר המקבל טומאה ועיין בר"ש פ"ב משנה ז' מ"ש תוספתא גיסקרא שמשוקעת ודוק ועכ"פ בנדון דידן לפענ"ד זה לא מקרי סתימה אמנם מה דחשש משום דהוייתו ע"י מקבל טומאה דהא בעת שיעבירו המים עוברים ע"ג תיבה של מתכות זה ודאי חששא גדולה ובזה ודאי צריך לסמוך על שיטת הרא"ש בסעיף מ"ט דאם ממשיך ממים למקוה דאינו פוסל. אמנם מ"ש מעלתו כיון דנסגר הדלת שוב חזרו ופסולה כמ"ש הש"ך ס"ק ק"ה בשם הגהות פרישה הנה לפמ"ש דזה לא מקרי סתימה כיון דעשוי לפתוח ולסגור ומקרי סתימה ונקרא לא הפסיק המעיין וכל שמחובר למעיין כשר כנלפענ"ד. ובזה ג"כ ניחא מ"ש מעלתו בעת אשר הפועלים ישפכו מים על ידי הסילון לחוץ אטו השגיחו שלא יחזרו המים לחפירה ואם כן שוב נעשו שאובים והנה כאן לא מקרי שאובין כיון דדין מקוה יש לה ואף שנסגר הדלת לא חזרה לפסולה וכמ"ש למעלה ומה שחשש לדין גזירה דמרחצאות וכמ"ש בסי' קצ"ח שיטת הראב"ד להלכה לא תעמוד ע"ג נסרים דראוים למדרסות משום גזירה דמרחצאות וכיון דנידון דידן קרקעית של בריכה מרוצפות מנסרים המטלטלין לקבל טומאה הנה בדבר הזה כבר האריכו הראשונים והאחרונים ועיין בט"ז ובש"ע שם מה שהאריכו בזה ע"כ אין להחמיר בפרט דהוא דחק שרחוק משם ד' או ה' פרסאות ויש לחוש לביטול מצות פריה ורביה כנלפענ"ד. ובגוף הענין לא הבינותי אם השר רוצה שיהיה מקוה למה לא ירצה שהיהודים יקחו כלים נקובים וישפכו המים לחוץ וגם כמה ענינים אשר יוכל לעשות תקנה בהכשר ויש לצרף בזה עוד גדול אחד שיסכים לזה כי הוא ענין חמור והנה הדברים שכתבתי מעורבבים כי הפסקוני ענינים רבים ולא נשאר לי העתק אבקש שיסלח לי להעתיק ואסדר הדברים ברצות ה' כאשר אקבעם בדפוס בשו"ת שואל ומשיב. וגם אולי עי"ז יתעורר מעלתו להשיב עוד ומני ומניה יתקלס עלאי: