שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן מ״ד (ד׳)

איברא לפמ"ש האחרונים דבכל דבר שבטל בששים היינו שטעם בטל אבל כמות האיסור צריכין לבא מטעם ביטול ברוב דסוף סוף נתרבה בכמות א"כ לענין כמות האיסור שייך לומר עד שאתה תאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולא בטל ברוב ועכ"פ מה שחילק הש"ך בין היכא שגוף האיסור עדן בתערובות ובין היכא שהוציאו האיסור ולא נשאר רק הטעם דבזה לא שייך דבר שיש לו מתירין. הנה לפמ"ש החילוק ברור וצלול דכל שישנו לגוף האיסור שוב צריך לבא מכח ביטול א"כ שייך דבר שיש לו מתירין דעד שאתה תאכלנו אבל בטעמו בלבד לא שייך דבר שיש לו מתירין דכל שנתבטל בששים הרי נתבטל במציאות כלל והש"ך האריך דאף בלא נשאר רק הטעם שייך עד שאתה תאכלנו באיסור ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ובזה מיושב מה שהביא הש"ך ראיה מרבינו ירוחם דמי שנודר מבשר ונתבשל עם הבשר בצים דהוה דבר שיש לו מתירין ע"ש ולפמ"ש אין ראיה דכל הטעם דבטעם לא שייך דבר שיש לו מתירין משום דנתבטל במציאות וא"כ זה שייך בכל האיסורין אבל בנדר דעיקר תלוי בלשון בני אדם אף התבשיל בכלל האיסור וא"כ מה בכך שאינו נותן טעם סוף סוף נ"ט בביצים ואסור מידי דהוה אם נדר מן העפר דעכ"פ נ"ט אף שאינו נרגש וז"ב. ובאמת לפמ"ש במק"א דכל שיש ששים א"צ לבא לביטול ברוב כלל דכל דאינו נותן טעם אינו אסור וכל שאינו נותן טעם הוה כעפר ומותר א"כ צדקו דברי הרמ"א אף בלא הוציאו מהאיסור דסוף סוף אינו נותן טעם. ובזה ל"ק קושית הש"ך מנדרים דשאני נדרים דכל דנתן טעם אף שאינו נרגש לא בטל ואסור בנדרים וכמ"ש.