שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן מ״ד (י״ב)

ודרך אגב אומר מה שהראני הרבני המופלג החריף מוה' מאיר בראם ני' דברי השטה מקובצת בב"מ דף נ"ג ע"א בהא דאמרו דדבר שיל"מ אפילו באלף לא בטל שהקשה מטבל דהוה דבר שיל"מ ושלא במינו הוא בנו"ט וכתב דכיון דהוה שלא במינו אינו מקרי דבר שיל"מ ואין שמו עליו והביא ראיה מהא דאמרו קונם יין שאני טועם ונתן לתבשיל הרי זה בנו"ט אף דמקרי דבר שיל"מ ואח"כ כתב ומיהו יש לדחות דלמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנו"ט כדקתני רישא התם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעמו שלא הי' דעתו אלא על היין שהוא בעין וניהו דכי אמר יין אסור טפי דנו"ט מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל עכ"ל והבין הנ"ל דכוונת השיטה דבקונמות לא שייך דבר שיל"מ דלא בטיל אף באלף לפי שהרי לא רצה לאסור רק בנ"ט ובאמת שהדבר תימה דא"כ איך יפרנס דקונמות מקרי דבר שיל"מ כדאמרו בנדרים דף נ"ח וכן קיי"ל כמ"ש הרמב"ם וטוש"ע סי' רט"ז סעיף יו"ד אבל באמת כוונת השיטה שם להוכיח דיש חילוק בין מב"מ ובין מבשא"מ וע"ז הביא ראיה מקונמות דבשא"מ מותר בנו"ט וע"ז כתב דמזה אין ראיה לשאר דבר שיל"מ דבקונמות י"ל דבטל במין בשא"מ משום דעיקר תלוי במה שאסר וזה לא אסר רק מה שיתן טעם וכל שיש ששים בשא"מ דליכא נו"ט שרי אבל במב"מ דכל אחד מחזק חבירו וא"כ גם במשהו נאסר דהרי לא נתבטל במציאות ויש בו אותו טיפת יין שאסר עליו כיון דמב"מ הוא וז"ב ופשוט ואין כאן מחלוקת דבשא"מ גם בדבר שיש לו מתירין קי"ל דבטל. אחר כמה שנים מצאתי בנודע ביהודא מהד"ת חלק יו"ד סי' נ"ג שהקשה לשיטת הראבי"ה הנ"ל דכל דלא הותר למה שנאסר לא שייך דבר שיל"מ וקשה מהא דקאמר בנדרים דף נ"ח אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט ופי' הר"ן כיון דיכול לאכול קודם הביעור חשיב דבר שיל"מ הרי דאף דלא נאסר קודם הביעור ולאחר הביעור לא הותר מכל מקום מקרי דבר שיל"מ ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהר"ן לשיטתו הוא דפירש כן דהא לדידיה דבר שיל"מ משום מב"מ נגעו בו אבל הראבי"ה דס"ל דהוא משום דעד שאתה תאכלנו באיסור פשיטא דל"ח דבר שיל"מ ומפרש כפירוש רש"י והרא"ש שם ע"ש. ומה שהקשה הנוב"י שם דלהר"ן קשה כיון דכעת ג"כ מותר למה לא יהיה חשיב דבר שיל"מ אף בא"מ כמ"ש הר"ן דכל שכעת מותר אף בא"מ נמי חשיב דבר שיל"מ. אני תמה מאד דאטו אפשר לומר דחשיב דבר שיל"מ בשביעית דמותר והלא אמרו שם בנדרים בהדיא דשביעית מקרי אין לו מתירין ובאמת כיון דצריך לאכול בקדושת שביעית מקרי לגבי התערובות כמו איסור בהיתר ורק לענין מב"מ עשאוהו כדבר שיל"מ דמכל מקום יכול לאכול אותו עכ"פ וא"צ לבערו עדן אבל לא שיחשב כהיתר גמור שגם בא"מ יחשב כדבר שיל"מ וז"פ מאד לדעתי. וזה נראה לפענ"ד בכוונת הרמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות הלכה ח' שכתב פירות שביעית אעפ"י שאם נתערבו במינו בכל שהוא ובשא"מ בנו"ט אינו בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובות אסורה אלא חייב לאכול הכל בקדושת שביעית כמו שביארנו במקומו והכוונה לפענ"ד שבא לתרץ למה לא מנו בכלל טבל גם שביעית דהו"ל דבר שיש לו מתירין במינו ולשיטת הר"ן אדרבא גם בשא"מ הי' ראוי שלא יבטל דמותר כעת לזה כתב שכיון שמחוייב לאכלן בקדושת שביעית לא שייך לומר דיש לו מתירין ולכך בא"מ בטל ובמינו בכ"ש דמכל מקום יש לו היתר מקרי דעכ"פ אוכלן בקדושת שביעית אבל לא שייך למנותו כמו טבל ויי"נ דשם יש לו מתירין לגמרי בטבל משא"כ בשביעית וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב דברי הראב"ד שם שכתב דיש ביעור אחר שהוא בשריפה או בקבורה לאחר שיכלה המין ואז בין במינו ובין בשלא במינו בנו"ט והיינו דשם לא מקרי דבר שיל"מ כלל דהא הוא בשריפה וקבורה ולכך הוא בנו"ט ובא הראב"ד ליישב מה דאמרו בפשיטות דשביעית לא מקרי דבר שיל"מ ולזה בא הראב"ד ליישב דקודם הביעור ל"ש מתירין דהא עכ"פ צריך לאכלו בקדושת שביעית ולאחר הביעור שוב בודאי אין לו מתירין ועיין לח"מ מה שהאריך בדברי הראב"ד ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר. ויתכן יותר דבא הראב"ד לשלול פירוש הרמב"ן בתורה פ' בהר שכתב דלאחר הביעור ג"כ אינו בשריפה רק שצריך להפקירן על פתח ביתו ואוכלין כן לעולם ואם חזר וזכה בהם הולך ואוכל ע"ש וא"כ לדידיה שוב הי' מקרי דבר שיל"מ כמו קודם הביעור וא"כ שוב נקרא יש לו מתירין שגם לאחר הביעור מותר באכילה ע"י שיפקירן לזה אמר הראב"ד דהוא מהנשרפין ושוב אינו מקרי דבר שיל"מ כלל דקודם הביעור צריך לאכלן בקדושת שביעית ולא הוה היתר גמור ולאחר הביעור פשיטא דלא מקרי דבר שיל"מ דאסור לגמרי ודוק היטב. ולשיטת הרמב"ן צ"ל ג"כ דלא מקרי דבר שיל"מ משום שעכ"פ צריך לאכלן קודם שביעית ועכ"פ זה ודאי דלא מקרי דבר שיל"מ כדאמרו בנדרים בהדיא דשביעית אין לו מתירין וא"כ אתי שפיר דברי הר"ן.