שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ב׳ (י״ג)

והנה לכאורה יקשה גם ממ"ש התוס' דאם לא רצה שתנוח שם ל"ח קלוטה כמי שהונחה ע"ש בתוס' עירובין דף צ"ח והוא משמא דגמרא בשבת דף צ"ז א"כ שם לא רצה שתנוח שם. אמנם זה דוקא בשבת דבעי מלאכת מחשבת ולא בשאר דברים אבל מ"ש התוס' דבכלי לא שייך קלוטה כמי שהונחה שזה מצד הקליטה עצמה דלא שייך בכלי שיהיה כהנחה או משום דאגד גופו שמי' אגד זה כולל אף בשאר מקומות ואולי מש"ה דחי שם הש"ס דכ"ע לאו כמונח דמי והיא תימה דלר"ע קלוטה כמי שהונחה ולפמ"ש א"ש דבכלי לא שייך זאת אבל מה נעשה שהרמב"ם והרע"ב פירשו גם לפי המסקנא דפליגי בקלוטה כמי שהונחה וקשה מכאן ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם והרע"ב שלא כתבו כפי' המסקנא בזבחים ועיין בתוס' יו"ט ובספר חזון נחום על המשניות במס' פרה שם. ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ואכ"מ להאריך. והנה לאחר כל האריכות דברים שהארכתי עדן פש גבן לבאר דברי התוספות בשבת דף ד' שכתבו דבידו של עני לא חשוב קלוטה כמי שהונחה דא"כ קשה למה כשעשה עני או בעה"ב עקירה והנחה חייב אף דידו אינו כד' על ד' ורק משום דלר"ע לא בעי מקום ד' על ד' והרי בידו לא שייך קלוטה וצ"ל דעיקר ראיית הש"ס דלר"ע לא צריך מקום ד' על ד' אבל החיוב אינו על הקלוטה שתהיה כמו שהונחה רק דל"צ מקום ד' על ד' שהרי באויר ג"כ אינו במקום ד' על ד' ואפ"ה מועיל ועדיין צ"ע וגם מה שציינו התוס' על הא דאמרו אבל למטה מעשרה לציון הזה אין לו דורש דלמה קשה להו כאן טפי מבתחלת הסוגיא: