שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן מ״ד (י״א)

ולכאורה צריך ביאור דכיון דמן התורה נהפך האיסור להיות היתר כמ"ש הרא"ש וא"כ לא מקרי איסור כלל ועיין כו"פ שנתעורר בזה וכן הקשו האחרונים, אך באמת הדבר נכון דמדרבנן אף במב"מ צריך ששים ולא אמרינן דהאיסור נהפך להיתר מדרבנן ועיין בסי' ק"ט ביו"ד בב"י ובש"ע וא"כ כיון שמדרבנן צריך ששים ל"ש ביטול דכיון דמקרי איסור רק שנתבטל כל שיש לו היתר בלי ביטול לא מתרינן ע"י ביטול וז"ב. ובזה אני אומר דבר נחמד דלכך דבר שיש לו מתירין אינו רק במינו דבשא"מ כיון שהטעם בטל בששים וכבר ביארתי למעלה דכל שבטל בששים ואינו נרגש הטעם א"כ גם הכמות האיסור בטל דהא אין לו טעם והוה כעפרא ולכך כל שבטל בששים לא שייך בי' דבר שיש לו מתירין דלא שייך לגבי' עד שתאכלנו באיסור דאינו איסור כלל משא"כ במב"מ דבאמת מב"מ אינו בטל הטעם דאדרבא מין מחזק מינו רק דאינו נרגש כיון שגם היתר יש לו טעם זה א"כ עכ"פ הכמות צריך להתבטל ברוב דסוף סוף יש בו האיסור ורק דבטל ברוב וא"כ שפיר מקרי דבר שיש לו מתירין דכל שיש לו היתר בלי ביטול אסרו חז"ל לסמוך על הביטול וז"ב בטעם דבר שיל"מ דאינו רק במינו ולא בשא"מ. ובזה מיושב היטב דברי הרי"ף דלכך בפת שאפאה עם הצלי אסור אף בשא"מ משום דהרי השריש לנו הרי"ף דבריחא מלתא מקרי מב"מ אף בא"מ לא בטל דמשהו איכא וכיון שכן שפיר קרי לי' דבר שיל"מ דאף דבא"מ לא שייך דבר שיש לו מתירין הא כל הטעם דבא"מ לא שייך דבר שיל"מ דאינו אסור כלל דכל שאינו נרגש הטעם הוה כעפרא וכיון שבריחא משהו אסור דמכל מקום נרגש הריח וכמ"ש הרי"ף ובתשובה ביארתי דבריו בזה באורך וא"כ כיון שכן שוב אף בא"מ שייך דבר שיש לו מתירין לגבי ריחא ומעתה מיושב היטב כל קושיותיו דלא משום דמותר כעת מקרי דבר שיש לו מתירין רק משום דבריחא אף בא"מ אסור במשהו וא"כ ל"ק מהך דר"א וגם מהך דכרגלי הממלא ודוק היטב כי דבר נפלא הוא ת"ל. ובזה יש ליישב מה דמבואר ביו"ד סוף סימן ק"ב דלא מקרי דבר שיש לו מתירין במבשל בשבת כמו תרומה דבטל דלא מקרי דבר שיש לו מתירין דלמי דאסור אסור ולמאן דשרי שרי ותמה המ"א סי' שי"ח ס"ק ב' דל"ד דבתרומה לא מקרי דבר שיל"מ לשום אדם דלכהן תמיד שרי ולישראל לעולם אסור משא"כ במבשל לאחרים מקרי דבר שיש לו מתירין שיהיה מותר לאחר שבת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה אין סברא כלל דיהי' מקרי דבר שיל"מ מה שיהיה מותר לאחרים דסוף סוף למי שנאסר אסור ומה לו בהתרו דאחרים וכמ"ש הר"ן בטעמו של הרי"ף וכן פירש הוא במה דפריך הש"ס על ר"א דלכך לא מקרי דבר שיש לו מתירין דסוף סוף אצלו לא מקרי דבר שיש לו מתירין ולפי טעמו של הר"ן הרי לגבי' לא נקרא מב"מ והו"ל איסור עם היתר ודוק. והנה הרמב"ם כתב בפט"ו ממאכלות אסורות הי"א וכן תרומה נתנו בהן חכמים שיעור שאין בהם דרך היתר לכל אדם וכתב הכ"מ דק"ל דכיון דהוה היתר לכהנים יהיה מקרי דשיל"מ וכתב כיון דלא מותר לכל אדם לא מקרי דשיל"מ ע"ש והרי מבואר דכיון שאין מותר לכל אדם לא מקרי דשיל"מ דאל"כ הי' לו להרמב"ם לבאר דלכך לא מקרי דבר שיל"מ דלכהן משרי שרי ולישראל אסור וע"כ דכל דאסור לאיש אחד לא מקרי דבר שיל"מ והנה הכ"מ כתב עוד טעם דק"ל דהו"ל דשיל"מ ע"י שישאל על התרומה וכתב כיון שאין לו היתר רק לכשישאל ואין דרך בני אדם לשאל על התרומה לא מקרי דבר שיש לן מתירין ודבריו תמוהין דאף דבנדרים דף נ"ט אמרו דלכך לא מקרי תרומה דבר שיל"מ היינו משום דלאו מצוה לאתשולי עלי' אבל לא כמ"ש הרמב"ם דאין לו היתר לכל אדם ואף אם נדחוק דכוונת הכ"מ ג"כ כיון שאסור לתשול עליו אין דרך בני אדם למתשל עלי' מכל מקום קשה דהא באמת לכשישאל יחזור לטבלו והאיך נקרא דבר שיל"מ וע"כ לא פריך הש"ס בנדרים שם דיהיה מקרי דבר שיל"מ רק בתרומה טמאה דכשיעשה טבל יהיה לו היתר לכשיפרוש ממקום אחר ויהיה מותר התרומה טמאה דיהיה חולין טמא ומותר מה שאין כן בתרומה טהורה איך שייך דהוה דבר שיל"מ דיהי' נשאל ע"ז ומה יועיל בזה והא יצטרך להפריש תרומה ממקום אחר ומה נ"מ בין זה לזה וע"כ מחוורתא כפירוש הראשון אבל מאד מאד תמה אני דאם כן איך אמרו על ר"א דבדותא היא דאי לישראל אסור ולכהן משרא שרי דא"כ תרומה נמי ועיין תוס' שם שהקשו דמה ס"ד דר"א דקרי' ליה דבר שיל"מ הא תרומה נמי כן ויהיה מקרי דבר שיש לו מתירין וא"כ יקשה כיון דבאמת כל הטעם דתרומה בטלה ולא מקרי דשיל"מ כיון דלכהן משרא שרי וא"כ מה ס"ד דר"א אבל באמת לפענ"ד כוונת הרמב"ם הוא דבאמת תרומה לא מקרי דבר שיש לו מתירין דאם ישאל יחזור לטבלו ועיין שו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ל"ח ורק דהרמב"ם חשב שם בפרק ההוא איסורין שהם בנו"ט ומה שהן במשהו ומה שהן יותר מששים עד מאה או מאתים ונתן בכל אחד טעמו ולכך בתרומה דיוצא מגדר הששים עד מאה ואינו במשהו לכך כתב הרמב"ם בצחות לשונו וכן התרומה דהיינו שבזה שוה לערלה וכ"כ וחלב ודם שנתנו חכמים בהן שיעור דהיינו בערלה וכ"כ מאתים וחלב ודם ששים ותרומות במאה עכ"פ יש להם שיעור לא במשהו ולכך כתב לפי שאין בהן היתר לכל אדם והיינו דבשלמא ערלה וכ"כ אינן מותרין לכל אדם לכך שייך בהם מאתים משא"כ תרומה דמותר לכהנים ולזרים אסור א"כ לגבי זרים מהראוי להשוות לחלב ודם דבטל בששים דממ"נ אם נחשבם כאיסור לא עדיף מחלב ודם ומכ"ש אם מקרי היתר דמהראוי שיתבטל בששים ולזה אמר לפי שאין בהם היתר לכל אדם ולכך הוציאו משיעור ששים והעמידוהו על מאה וז"ב בכוונת רבינו ודוק ועט"ז סי' שכ"ג בהלכות חלה מ"ש שם ולא נזכר מדברי הכ"מ הנ"ל ודוק. אחר זמן רב שכתבתי זאת הגיע לידי לפי שעה ספר תשובה מאהבה ח"א להרב מוהרא"ף מפראג וראיתי בסי' ב' שהביא דברי רבינו אלו ותמה על הכ"מ בתירוצו השני דהא גבי נדרים דיכול לשאול על נדרו מקרי דבר שיל"מ וכתב דשאני נדרים דמצוה לשאל על נדרו ותמהני עליו דכי חדת הוא ליה והן הן דברי הש"ס נדרים דף נ"ט ותמהני עליו וביותר על הגאון בעל נוב"י שם שהשיב לו בדברי רבינו אלו ולא הוכיחו על פניו מדברי הש"ס אלו